גיא גרימלנד, כתב ההון סיכון של הטוש, כותב בפוסט האחרון שלו שהוא נדהם מכמות הכניסות שהיו לו לאחר שכתב עליי בפעם הראשונה. הוא מפטיר "גועל נפש" וכותב עליי פעם נוספת (ותודה לרוגל שהפנה את תשומת ליבי, אחרת אין סיכוי שהייתי מגיע לטקסט הזה).
גרימלנד מספר שבעודו טוחן פלאפל נוזל מטחינה, קרא את מוסף 24 שעות בכדי לקרוא "מה עושים המתחרים". איזה רומנטיקן.
גרימלנד נורא כועס על הטקסט הזה שפרסמתי על ה-BSA במסגרת הטור האישי הקבוע שלי, שמתפרסם מדי שבוע מזה למעלה משנה במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות":
BSA ישראל, הוא לטעמי הארגון הדוחה ביותר במדינה. מדובר בארגון שהקימו כמה חברות תוכנה, בהן מיקרוסופט, אדובי, אפל, יבמ, סימנטק ואחרות כדי להילחם בפיראטיות התוכנה. החברות האלו לא רוצות להצטייר כמי שרודפות ותובעות את הלקוחות שלהן לכן הן הקימו "זרוע צבאית" שזו תפקידה.
בישראל, נוקטת ה-BSA בטקטיקה השפלה של עידוד מלשינים. כמו בשנה שעברה, גם השנה פצחה ה-BSA במבצע המתועב שכל מטרתו הוא לגרום למישהו להלשין על מישהו אחר; יהיה זה עובד שמלשין על הבוס שלו, אדם שמלשין על השכן שלו, נער שרוצה לנקום בחבר שלו. כל שצריך לעשות הוא לגלוש לאתר ה-BSA למלא טופס תלונה אנונימי, ועורכי הדין של ה-BSA ימשיכו משם את העבודה.
שלא יהיה ספק, אין לי דברים טוב לומר על פיראטיות תוכנה בכלל ועל פיראטיות תוכנה במגזר העסקי בפרטי, ואולם הדרך שבה חברות התוכנה מתמודדות עם הבעיה מעוררת חלחלה.
בשבוע שעבר, פרסם ה-BSA הודעה לעיתונות לפיה חלה עלייה חסרת תקדים במספר המלשינים בישראל בהשוואה לשנה שעברה (למעשה, כפי שציין הבלוגר עידו קינן, מדובר בעליה של 16% בלבד). איזה אושר! איזו שמחה! תהיה עבודה לעורכי הדין! נוכל לנקנק עוד כמה משתמשים! נפרסם עוד הודעות לעיתונות שחוגגות את התפיסה! את הפשיטה! את התביעה! אחחח, אין כמו ריח המצלצלים על הבוקר. "בחילה" היא המילה היחידה שמסוגלת לתאר את מה שאני מרגיש כלפי הארגון הזה.
מסתבר ש"הכתבה" מרגיזה את גרימלנד ומה שעוד מרגיז אותו זה שאין נתונים בטקסט. לא עוזר שהמגיבים לפוסט שלו מסבירים לו שזו לא כתבה אלא טור אישי, זה עדיין נורא מרגיז אותו – כי איך הוא אמור לדעת שזה טור אישי אם לא כתוב למעלה "טור אישי"? זה נורא מסובך!
הייתי ממשיך לענות לגרימלנד, אבל הטענות שלו מעייפות אותי ולא בפעם הראשונה ובאמת שיש גבול לסבלנות שלי כלפי מי שרואה ב"דיילי מיילי" את מופת עיתונאות הטכנולוגיה בישראל, שנדהם כאשר מנכ"ל חברה לא מספר לו את האמת (לא נכון!) ושבכל פוסט שני מפנטז על התפקיד הבא שלו זה שיבוא אחרי שיגמור לשחק בעיתונאי (יש עוד הרבה לינקים כאלו, אבל בעעע).
בפוסט האחרון שלו, בניסיון לשחזר את ההצלחה המרשימה של הטקסט הכה-משעשע הראשון, מגיע גרימלנד למסקנה שמה שהרגיז אותו זה שהסגנון בין הכתיבה בגלוב לכתיבה בטור דומה האחד לשני.
אין ספק שגרימלנד מתקשה להבין את הז'אנר שנקרא "כתיבה אישית". הוא נדהם כאשר הוא מגלה שגם בגלוב אני כותב כתיבה אישית וגם בטור האישי אני כותב כתיבה אישית ושהסגנון האישי דומה מכיוון שמדובר באותו איש! הוא מברבר על מוצצת העיתונות, חוקי האתיקה ובמה ציבורית מבלי שהוא מבין שהעיתון הוא שהזמין את הכותב לכתוב את דעתו האישית (ואגב, כל הכבוד על הבדיחה שלך שבעיתון "המידע מעובד ברמה הגבוהה ביותר". תגיד, קראת פעם את עצמך?). בשלב הזה איבדתי אותו כאשר הוא החל להפליג למחוזות הביזאר והסביר שלא כל אחד יכול לפתוח עיתון (אה?).
נראה אם כן שגרימלנד עושה מאמץ עילאי – אני מקווה בשבילו – כדי לא להבין את ההבדלים בין ראיון לכתבה, לידיעה, לטור אישי, למאמר דעה, לביקורת ספר, לכתבת מוסף – טוב נו, הרעיון ברור. אם לרגע יפסיק לדאוג לחמוצים בפיתה שלו (אח שלי, תוך זמן קצר תתחיל להריח כמו כדור פלאפל. גם אני עבדתי בשוקן), ויוציא את הישבן שלו מהטוש, יגלה שהעיתון מורכב מחלקים רבים ולכל חלק יש את הפורמט שלו, הסגנון שלו, הקהל שלו וכן הלאה.
צר לי שעליי להעביר קורס מזורז בכתיבה עיתונאית (שאינה מתמקדת בשיטות ודרכים לכתוב כמה כסף גייסה קרן זרגיגין ונצ'רס) אבל נראה לי שאם לא אעשה זאת עכשיו, גרימלנד ימשיך לפרסם פוסטים בניסיון לשחזר את ה-450 הגולשים הייחודיים שנכנסו לראות כיצד הוא עושה צחוק מעצמו.
כתיבת תגובה