נו, אז כולם נורא מיואשים. לא רק כאן בביצת הבלוגים המנותקת כמעט לחלוטין מכל קשר אמיתי אל המציאות הישראלית (רק כדי להמחיש את הנתק, נדמה לי שאחד הויכוחים הלוהטים ביותר בזירה הזאת ערב הבחירות היה האם להצביע לחד"ש או לעמיר פרץ), נדמה שגם כמה מבכירי הפובליציסטים ואנשי הרוח, שתמכו בהתלהבות בעמיר פרץ, עומדים עכשיו נדהמים לאחר המכה שהוא הנחית עליהם עם הסכמתו לשבת באותה ממשלה עם אביגדור ליברמן.
"האמנו בו והאמנו בחזון האנושי שלו ובראייה ההומניסטית שלו ובדבקות שלו בצדק חברתי ובשאיפה שלו להרים את האדם הקטן למטה ולהשיב לו את כבודו הרמוס", כותב היום דניאל בן-סימון ב"הארץ". "כל מי שטיפח תקווה לישראל אחרת, פחות כובשת, פחות הדוניסטית, פחות ברוטאלית, ראה בפרץ, או יותר נכון רצה לראות בו, את האיש שיחולל את השינוי".
גם אם נתעלם רגע מאלמנט ה"אמרתי לכם" (היי אמא), אני מוכרח להודות שלא הבנתי אז, ואני לא מבין גם היום מה בעצם גרם ללא מעט אנשים להאמין שהפוליטיקאי עמיר פרץ, עסקן ההסתדרות, הוא בעצם כל-כך שונה מיתר הקולגות שלו?
אני קורא את בן-סימון ולא יודע אם לצחוק או לבכות. הוא מבכה את ה"התלהמות הפראית" של פרץ ש"איים על מנהיגי חיזבאללה בצורה שהזכירה את 'קול הרעם' מקהיר", כאילו אנחנו לא מדברים על אותו מנהיג מתלהם מימי השביתות וההפגנות, שכולו הצהרות פומפוזיות ובומבסטיות. כאילו לא מדובר כאן באדם שעם הצטרפותה של שלי יחימוביץ' למפלגת העבודה, שמר על פרופורציות והכריז שזהו "יום חג לחברה הישראלית".
"אם לא מהפכה בסדרי חיינו", כותב בן-סימון, "אז לפחות הפיכה קטנה ונחמדה שתנער את מעטה השחיתות, הסיאוב והרקב שפשו במערכת הפוליטית". ושוב לא נותר אלא לתהות למה בעצם להאמין מלכתחילה שאותו אדם שזכה בפריימריס של מפלגת העבודה בזכות אותו "מפקד ארגזים" מפוקפק, הוא זה שינער את המערכת מחולאיה.
לטעמי, הדבר הכי מפתיע בהתנהלות הפוליטית של פרץ הוא העובדה שכל-כך הרבה אנשים מופתעים ממנה. ברוב המקרים פרץ עושה בדיוק את הדברים שהייתי מצפה מפוליטיקאי לעשות. לא כי כולם גרועים, וכולם מושחתים והכל חרא ובואו נרד מהארץ. אלא כי ככה המערכת עובדת, ופרץ, על פי התרשמותי, הוא פוליטיקאי ממוצע. לא טוב בהרבה מהאחרים, ולא רע מהם בהרבה.
ברוב הסיטואציות שנוצרו מאז הבחירות מי שמגוחך בעיני הוא לא פרץ (טוב, אז גם הוא), אלא בעיקר אותם אנשים שכמה חודשים לפני הבחירות החליטו שהם ממציאים את הפוליטיקה מחדש, ומעכשיו הכל יהיה אחרת, אם רק נורא-נורא נרצה. אין פסול בלנסות לשכנע אנשים מעל במות שונות לתמוך במפלגה שאתה מאמין בערכיה ובדרכה, אבל כדאי לעשות את זה מתוך איזושהי הכרות עם המערכת הפוליטית, ומתוך איזושהי הבנה של האופן בו מתבצעים בה שינויים. חלק מהמסע שניהלו תומכיו של פרץ למענו במהלך תקופת הבחירות, הזכיר לי לעיתים ברמתו את אותו ילד קטן שחושב שאם הוא עוצם את עיניו, אז כנראה שאף אחד לא יכול לראות אותו.
מבלי לנתח את כל התנהלותו הפוליטית של פרץ מאז שיחזר את כישלונו של מצנע וזכה ב-19 מנדטים (לפחות אצל מצנע כולם הבינו שזה כישלון), אפשר לעבור ישר לסוגיה הבוערת של הסכמתו לשבת באותה ממשלה עם ליברמן.
קודם כל, גם כאן נותר רק להתסכל בתמיהה על ההלם והתדהמה של תומכיו. ובאמת, מי יכול היה בכלל להעלות בדעתו שמפלגת העבודה תסכים לשבת באותה ממשלה עם מפלגה כל-כך קיצונית? ממש אף אחד, חוץ מכל מי שחי במדינה הזאת ולא לקה באמנזיה. הרי מפלגת העבודה כבר ישבה עם ליברמן בממשלה, ואפילו עם אדם קיצוני ממנו, רחבעם זאבי. אבל איך אפשר לזכור את זה, זה הרי קרה לפני כמעט ארבע שנים(!), וגם בתקופה לגמרי אחרת כשהמפלגה הזאת עוד שלחה לממשלה כל מיני אושיות כמו פואד, שלום שמחון, ואפרים סנה.
אבל אם להגיע לעצם העניין, אז למרות שאני רואה בעצמי איש שמאל אני לא שותף לבהלה האדירה מליברמן. נראה לי שלפחות כרגע, במידה רבה הוא בעצם סוג של תמונת מראה של פרץ. עוד "מנהיג" שחזק בעיקר בהצהרות. עוד משיח מדומה של קהל הצמא לסיפוקים מיידים. אני בספק אם כניסתו לממשלה תביא לשינוי משמעותי של המדיניות שלה.
לא שאין כאן דילמה. אני מוכן לקבל את את הטענה שבמישור העקרוני וההצהרתי עצם הישיבה איתו היא בעייתית (אם כי, שוב, לא מדובר כאן בשום דבר שלא ראינו כבר בעבר ממפלגת העבודה). אבל במישור הפרקטי, בהנחה שאי צירופו של ליברמן יקרב מאוד הליכה לבחירות, ובהנחה שבאותן בחירות צפוי כוחו של ליברמן (ושל הליכוד) להתחזק מאוד, לא בטוח שזה לא הרע במיעוטו.
כתיבת תגובה