זה לא נעים לראות מישהו במצוקה. לא, אני לא מדבר על עמיר פרץ שבולע (עאלק) את הצפרדע הזו שנקראת ליברמן או את מפלגת העבודה שהסיפור הזה קורע אותה מבפנים (עאלק). אני מדבר על שוקיג שכתב את הפוסט הזה ושעניתי לו בתגובות ולכן כתב פוסט נוסף שהמצוקה נשמעת ממנו למרחקים.
בתגובה לפוסט השני כתב לו איתי:
בכדי לעשות את מה שהתחלנו בו צריך מנה מינימלית של תקווה. לא בהכרח במפלגת העבודה אלא במערכת הפוליטית בתודעה של אזרחים, ביכולת לשנות מלמטה.
במצב של 100% ייאוש אנשים מעדיפים להחריש.
איתי קלע במדויק לפוסט של ציפר שמודה שהוא לא הופך עולמות פשוט בגלל שהוא כבר מיואש מהמצב. שאין לו כוח לצעוק, שהוא עייף מהשחיתויות, עייף מלחיות כאן.
אם אוספים את כל הטקסטים האלו ביחד מתקבלת תמונה עגמומית למדי. הנהגה מושחתת שבראשה עומד אדם נגדו נפתחת חקירה חדשה על ימין ועל שמאל, שרים שמואשמים בהטרדה מינית, במינויים פוליטיים, בעבירות על חוקי הבחירות, הימין הקיצוני משתלט על הממשלה ואף אחד לא ממש נוקף אצבע ואם בזה לא די, אין באופק אדם אחד – אחד – שאפשר לכנותו אלטרנטיבה שפויה וראויה.
שוקי רוצה שאצעק, שאצעק בגלוב, שכולנו נצעק. ציפר מציע שנהנה מהדברים הקטנים שבחיים, אלו שאף ממשלה מושחתת לא יכולה לגעת בהם. מבחינת האופי שלי אני קרוב יותר לשוקי אבל אני מודה שהממשלה הזו, אחרי המלחמה הזו, אחרי האינתיפאדה הזו, אחרי השנים אלו, כל אלו גורמים לכך שבמאבק שמתחולל בתוכי בין "שוקי" ל"ציפר", אני עם ציפר.
עייפתי.
כתיבת תגובה