אני מקיים סוג של יחסי חיבה-סלידה עם ולווט אנדרגראונד. מצד אחד אני רואה בעבודה שלה חלק חשוב בקיומה של תקשורת שמודעת לעצמה ומצד שני אני סולד מהאישיות הנוירוטית והכל כך מרוכזת בעצמה של דבורית. הדבר בא לידי ביטוי ביכולת הבלתי נדלית שלה לראות בהתנסות שלה כוולוט כאירוע מכונן בתולדות האומה, להכביר עליה במילים (ואכן, לעשות ממנה קריירה) ואז להתבכיין כאשר מישהו לא מתרשם מאוסף התובנות בגרוש שהיא אספה.
הטוקבקיסטים, לפחות בישראל – הטולרנטיות כלפיהם בשאר העולם מוגבלת – נהפכו לאימת האדם הכותב ברשת, וליתר דיוק – למפלצת האורבת בחשיכה לכל אדם שעומד בקצה אלומת האור של זרקור ציבורי כלשהו.
קדימה דבורית, תני לנו בקלישאות. "מפלצת האורבת בחשיכה", "קצה אלומת האור של זרקור ציבורי". עוד, בבקשה עוד.
המושג טוקבקיסטים לא מתייחס למטקבקי חמאה ודבש רכים, מתוקים וטובי לב, אלא לאותן נפשות יוקדות ותוססות האורבות מאחורי המקלדת, שרק מחכות לשעת הכושר המתאימה כדי לנעוץ את קלשוני הרעל שלהן בסביבה.
תודה! יש עוד?
הטוקבקיסטים הם אותם לוחמי גרילה שאין להם שום דבר להפסיד
אז מה היה לנו: דוברמנים, מפלצות האורבות בחשיכה, נפשות יוקדות ותוססות האורבות מאחורי המקלדת, קלשוני רעל, לוחמי גרילה (ובהמשך גם "עולם תחתון", "שני מתאגרפים בזירה מתגוששים", "מטילים עוד פצצת מצרר" ואפילו "גורילות בערפל". נשבע לכם!).
להמשיך? הרי אני רק בפסקה השניה. המצב במורד הטקסט רחוק מלהיות טוב יותר. מסיפורי מורשת קרב מרגשים ("גם כשחסיתי בצל האלמוניות כוולווט אנדרגראונד") ועד מסקנות מרעישות שמן הראוי שיכתבו בספר הספרים:
הרי מהו בלוגר ללא פידבקים, כלומר טוקבקים, והאם אין הטוקבקים חלק בלתי נפרד מגופו של הבלוג? התשובה היא כמובן שכן, וככל שירבו התגובות מה טוב.
you don't say.
האמת כואבת אבל לא יקרה לך כלום אם מישהו יגיד לך אותה בפנים: זהו טקסט קלוש, בלתי מוצלח, מלא בקלישאות מצועצעות כאילו מתוחכמות אבל בעצם מושכות זמן כדי להגיד את הברור מאליו. לזה אני קורא "טקסט בנאלי". במקום לבלוע את העלבון (הנורא, הו הכל כך נורא), את מציינת בפולניות טרחנית ועבשה ש"כרגיל, תמיד נעים לקרוא את דעתו של יובל דרור עליי" (ואם יהיה איזה טוקבקיסט שיטנף באותה הזדמנות את המבקר החצוף שהעז לטעון שטקסט של הגברת הראשונה של הבלוגיה הישראלית לא היה מוצלח – נו, אז זה מחיר שנאלץ לשלם).
את מתישה אותי, פשוט מתישה אותי עם הבכיינות שלך.
כתיבת תגובה