טושבוע מוקדש השבוע לפרויקט מיוחד על הנושא הזה שאף אחד לא שמע עליו, שלא נכתב עליו מאות פעמים, שלא נדון בעשרות פורומים, פאנלים ומאמרים – נו זה. טוקבקים.
ומה בפרויקט? טקסט די בנאלי של ולווט על יחסי האהבה-שנאה של בלוגר וטוקבקיסט, סקירת רוחב של ליאור הנרד על התופעה כולל הציטוטים ההכרחיים של רוביק רוזנטל, יעקב הכט, אלי הכהן ואזכור מתבקש של אירועי טוקבק יוצאי דופן (התגובות לדודו טופז, הסלידה מנטשה מוזגוביה, ניתוח משפטי של ארנון בן-יאיר על מעמד הטוקבק בספר החוקים הישראלי (אין לו מעמד), מאמר פרשני של אליחי וידל שהשורה התחתונה שלו היא "אין מה לעשות נגד הטוקבקיסטים – כדאי ללמוד לחיות איתם", סקירה שיווקית של איילה צורף שמספרת (בפעם האלף – כמו השאר) שחברות עסקיות שמות לב לטוקבקים ואם יש צורך שוכרות את שירותיהן של חברות שמגיבות לטוקבקים, סקירה צרכנית של נופר סיני שמספרת על הצרכנים שכבר לא מתייעצים עם חברים איזה מוצר לרכוש אלא קוראים טוקבקים (נראה לי קלוש במיוחד), סקירה תקשורתית של רוני קורן-דינר שהצליחה לחלץ מגדעון לוי את מחשבותיו על הטוקבקיסטים שמנאצים אותו על בסיס קבוע וגם לשמוע את דעתו של רענן שקד על העניין, ולסיום טקסט מעניין של הדר חורש ששואל "מי צריך את מזהמי אתרים".
שעשעה אותי במיוחד הטענה של רויטל סלומון מהטוש עצמו שטענה (כמרואיינת) כי "כ-10% מהתגובות (בטוש) לא מאושרות. הסיבות העיקריות לפסילת טוקבקים הן קללות וניבולי פה, הוצאת דיבה או תוכן פרסומי". כל מי שניסה להגיב בטוש יודע שזהו אחד האתרים שהכי פחות חובבים דברי ביקורת על הטקסטים שמופיעים בו. אני מדבר על "דברי ביקורת" לא קללות וניבולי פה, הוצאת דיבה או תוכן פרסומי. זו משימה (כמעט) בלתי אפשרית. ההגנה שמקבלים הבוסים הגדולים של האתר היא קרובה לאבסולוטית.
יש לברך על פרויקטים בתקשורת הכתובה ובטוש בפרט (שבדרך כלל מרים יופי של פרויקטים). הם מספקים מאמץ מרוכז בניסיון לפלח נושא מסוים, להעלות אותו על סדר היום ולהציג אותו מכמה זוויות בעת ובעונה אחת (משפטית, צרכנית, שיווקית, תקשורתית וכן הלאה). הבעיה היא שהנושא של הטוקבקים כל כך, אבל כל-כך חבוט, שיש צורך בפינצטה כדי לדלות איזו בדל תובנה מקורית.
אז מה המסקנה? שהפרויקט נועד לאלו שאינם יודעים מהו טוקבק ועד כמה הוא נפוץ ושאינם מכירים את הסוגייה. בסדר, אבל האם זה הקהל של קוראי הטוש?
כתיבת תגובה