שנה.
כשהתחלתי לכתוב כאן הבטחתי לעצמי הבטחה אחת: שאכתוב לפחות פעם ביום. ב-365 הימים שעברו לא החמצתי יום אחד. הגלוב קרס, היו"ר נסע לירדן, היו בחירות, היתה מלחמה, נוספו שני כותבים ואני, כמו שעון, דופק פה פוסט כל יום. אתם יכולים לבדוק.
אני רואה כותבים אחרים שמורידים פוסט אחת לשבוע, אחת לשבועיים, אחת לחודשיים ודי מקנא. אני לא מסוגל. אם זה מעניין אותי, אם זה חלק ממני, אני משקיע בזה את כולי. הבעיה היא שזה מעייף, זה מתיש, זה שוחק.
אין לי מושג מה יקרה לגלוב בשנתו השנייה. מוסיף ותמר מכירים את דעתי; צריך לסגור בשיא. הם מתנגדים נחרצות ומכיוון שהגלוב הוא שלהם לא פחות משהוא שלי, אני מכבד את דעתם. אולי יום אחד באמת אתעייף ואשאיר להם את ניהול הקונצרן. אבל עוד לא. אחת לכמה ימים השרתים של MrM משתעלים ובמשך כמה שעות אין גלוב. פתאום אתה מבין כמה היצירה הזו, כמה הקהילייה הזו הפכה לחלק מהחיים שלך.
אני שמח שבאתם.
עדכון: חנן מקדיש לגלוב פוסט (כבוד!) וכהרגלו מספק כמה תובנות מעניינות וכמה שגויות לחלוטין.
כתיבת תגובה