ביומיים האחרונים מתנהל כאן דיון קשה, נוקב על זהות הנופלים. יוני טען בפנינו (ויאמר לזכותו שהוא עושה זאת רב הזמן באופן תרבותי ומכובד) כי החיילים הנהרגים באים מהפריפריה.
אם אתה אשכנזי, חילוני, אמיד, מאזור המרכז – סביר להניח כי למרות שפרופילך מאפשר זאת, אתה משרת בקרייה או במשרד ממוזג השייך לחמ“ן.
לא הכרתי את אורי גרוסמן, בנו של הסופר דויד גרוסמן (או כפי שנכתב באתר המשוקץ והמסית של המדינה, רוטרנט, סופר השמאל הקיצוני). לא הכרתי אף אחד מבין הנופלים. אביו של אורי פרסם בעמוד הראשון של עיתון "הארץ" קריאה להפסקת המלחמה. אביו הוא שמאלני, חילוני, אשכנזי, סופר. הוא מייצג הבועה התל-אביבית למרות שהוא גר במבשרת ציון. הוא ושכמותו הם מטרות לחיצי לעג של הימין.
צפיתי בערוץ 10 בסיפורי הנופלים. קיבוצניקים, מושבניקים, עירניקים. גברים, אישה, רווקים, נשואים, בני משפחות שהותירו אחריהם נשים בהיריון. חיילים שכאשר המלכות קראה, עזבו הכל והתגייסו למלחמה. אלו הם אחיי.
זו הסיבה שסרבנות מאוסה בעיני בין אם היא באה משמאל ובין מימין. כי זו המדינה היחידה שיש לנו, זה הצבא היחיד שיש לנו, אלו הילדים, האחים, החברים היחידים שיש לנו. היום אני שומר עליך ומחר אתה שומר עליי. בגלל זה טקסטים מעין אלו הם טקסטים דוחים, גסים, מפלגים. כאשר המלחמה מתרחשת חיילים נהרגים. טנקיסטים, טייסים, חי"רניקים. הניסיון לתת בהם סימנים הוא ניסיון שפל, הניסיון להסית חייל נגד חברו הוא בזוי.
לא הכרתי את אורי גרוסמן. ייתכן שגם אתם לא. לא הכרתי גם את שאר עשרות הנופלים.
כתיבת תגובה