יש משהו מוזר באבדן של חיית מחמד, של בעל-חיים.
אורך החיים של חתולים וכלבים קצר באופן משמעותי מזה של בני-אדם ולכן כמעט בהגדרה, כאשר אתה מאמץ בעל-חיים אתה יודע שבעוד כמה שנים הוא ישבור לך את הלב, זה חלק בלתי נפרד מהעסקה.
חיית מחמד, ביחוד חיית מחמד גדולה, כזו שתופסת נפח פיזי בתוך המרחב הביתי, היא חלק בלתי נפרד מחיי הבית. את האגריד, בולמאסטיף גדול ורגיש, שנקרא על שמו של הענק הנפלא מ"הארי פוטר", ושאת שמו קיצרנו ל"האג" (חיבוק), אימצנו כאשר היה בן שנתיים. מכיוון שהוא גודל ככלב תערוכות, קיבלנו יחד מסמך מפורט של אילן היוחסין שלו. הנסיך הפרסי היה פראייר לידו.
אנחנו לא לקחנו אותו לשום תערוכה, לא ביקשנו ממנו לנצח בשום תחרות. רצינו אותו כמו שהוא, והוא היה נפלא.
העובדה שהיה גדול וגזעי הפכה אותו ליפה תואר אבל גם לרגיש במיוחד לכל אלרגיה ומחלה. כל מי שראה אותו לא יכול היה להסיר ממנו מבט אבל ידענו שהגזע הזה, בגודל הזה, לא מאריך ימים. נאמר לנו שעל פי רוב כלבים מהסוג הזה שורדים שבע שנים.
אתמול בלילה, אחרי שהרווחנו אותו לכמעט שנתיים וחצי נוספות, נאלצנו לבקש מהווטרינרית בבית החולים שאליו הבהלנו אותו בשעה אחת אחר חצות, לעשות עמו חסד אחרון. ליטפנו אותו ללא הפסקה.
בשנה שעברה הבת הגדולה שלי כתבה עבודה סמינריונית שבה הסבירה עד כמה אבדן של בעל חיים הוא אירוע משונה מבחינה חברתית ותרבותית. רבים מבינים שכלב הוא חבר משפחה נוסף, כזה שצריך להכין לו את האוכל המיוחד שלו, לתת לו את התרופות שלו, שיש לו את הצעצועים שלו, את המקום שלו, את ההרגלים שלו, אפילו את מצבי הרוח שלו. מצד שני, הוא לא בן-אדם ולכן כאשר הוא הולך לעולמו, מביטים בך בצורה מעט משונה כאשר אתה מתאבל על לכתו.
"כן", אומרים (אם כי על-פי רוב לא אומרים בקול רם), "אנחנו יודעים שאהבת אותו, אבל אתה יודע… הוא כלב". כן, אני יודע שהוא כלב והוא לא איתנו בסך הכל 12 שעות אבל כבר עכשיו הוא חסר לכולנו נורא.
כתיבת תגובה