זו שאלה כמעט פילוסופית האם משהו שמעולם לא עלה, נפל, ועדיין, שנה אחרי שעלה לאוויר, ערוץ (?) אפליקציית (?) גוף התוכן (?) פלטפורמת (?) אתר (?) רלוונט, נסגר.
הסיבה לסגירתו ברורה: מיזם שהושקעו בו עשרות מיליוני דולרים ושיש לו קרוב לאפס הכנסות הוא מיזם שצריך להיות פילינתרופ גדול כדי להחזיק אותו באוויר. ניר צוק, מי שחתם על הצ'קים, הוא אדם עשיר, אבל הוא לא נכנס למיזם למטרות פילינתרופיה ומהרגע שהסתבר שכסף הוא לא יראה (ואגב, אפשר לטעון שזה לא קרה "מהרגע" אלא הרבה מאוד רגעים אחרי "הרגע"), הוא החליט לחתוך הפסדים.
מאחורי רלוונט יש תיאוריה לפיה הקהל הישראלי מעוניין בתוכן דיגיטלי, זריז ומהיר, חד ונושך, כזה שנמצא ברובו בצד השמאלי של המפה. כדי לשרת אותו רלוונט הקימה גוף תוכן גדול שהעסיק למעלה מ-100 עובדים (בשיאו, לדעתי, הוא העסיק הרבה יותר מ-100 עובדים) שכלל תחקירנים ועורכים וגרפיקאים ומעצבים ומפתחים ובימאים וכמובן מגישים, טאלנטים ועיתונאים, שיפיקו תוכן מסביב לשעון.
בפועל, תיאוריה לחוד וביצועים לחוד. רוצה לומר, גם אם התיאוריה נכונה – ובהחלט אפשר להתווכח האם היא נכונה – היישום של רלוונט היה כל כך שגוי שלא היה להם סיכוי. למעשה, בתחילת 2024, כמה חודשים אחרי שהמיזם עלה לרשת, דיברתי עם חבר על רלוונט ואמרתי לו שאתפלא אם נראה אותו במהלך 2025. לא נראה אותו.
למה? הו, הסיבות לכך רבות אבל אומר כמה מילים רק על שתיים מהן.
הסיבה הראשונה קשורה בהחלטה של רלוונט לבנות אפליקציה שרק דרכה ניתן לצרוך את תכני החברה. אני מבין את הרציונאל: אם אתה שולט באפליקציה אתה יכול למכור דרכה פרסומות, אתה לא תלוי באף אחד, אתה בעל הבית. אם יש משהו שלמדנו מתעשיית האונליין-גיימינג לדוגמה, זה שאתה לא רוצה להיות תלוי בפלטפורמה כמו פייסבוק: יום אחד היא אוהבת אותך ואתה למעלה, ויום למחרת "תזכיר לי מי אתה?".
אבל הצד השני של הטיעון הוא שכדי לבנות קהל שיהיה מוכן להוריד את האפליקציה שלך ולצרוך דרכה תכנים, אתה זקוק להרבה מאוד זמן ואורך נשימה. בחברה שבה יש משקיע אחד שמזרים לתוכה כמה וכמה (וכמה וכמה) מיליוני שקלים מדי חודש, אורך נשימה הוא מוצר במחסור. זו, לדעתי, הסיבה שבשלב מסוים הם יצרו שיתוף פעולה עם Yes והחלו לשדר את תכני רלוונט גם דרך אפיק טלוויזיה מסורתי. הם ניסו להשיג עוד קהל. זה היה הרמז הראשון לכך שמתחיל להיגמר להם החמצן.
הסיבה השנייה, ובעיניי היותר חשובה, קשורה בתוכן. נניח שאיכשהו הצלחתי לשכנע אותך להוריד עוד אפליקציה ולפתוח אותה כאשר אתה רוצה לראות את התכנים של רלוונט – קשה, מסובך, מעיק, מציק ולא טריוויאלי בכלל, אבל הצלחתי. עכשיו מגיע החלק שבו אני צריך לספק את הסחורה: תוכן שיגרום לך לצפות יותר מפעם אחת, פעמיים או שלוש.
כאן, בעיניי, היתה הנפילה האמיתית והיותר קטלנית של רלוונט.
רלוונט יצרו חרא תוכן. זו כמובן הכללה גסה כיוון שפה ושם היו להם כמה יציאות מוצלחות אבל גוף שמייצר שעות על גבי שעות של תוכן מדי יום, שה-claim to fame שלו הוא "בואו אלינו, יש אצלנו תמיד משהו מעניין", לא יכול להיות מבוסס על "כמה יציאות מוצלחות".
הסיבה שהם יצרו חרא תוכן קשורה פחות ביוצרים (חלקם מעולים) ויותר לפילוסופיית התוכן שלהם: נבנה אולפן אחד ויחיד, שיש בו כמה פינות כך שנוכל מדי פעם להוסיף שולחן, להוסיף ספה או כיסא, לסובב את המצלמה כדי שתצלם מזווית אחרת (דינאמיות, אני אומר לכם, דינאמיות!) ואל תוך האולפן הזה נכניס את היוצרים שלנו כדי שיבלבלו במוח.
זהו. זה הקונספט.
אולפן אחד, מגיש או מגישה או כמה מגישים, שמדברים ביניהם או עם אורחים מתחלפים ומבלבלים במוח. זה הקונספט החדש, החד והבועט שאמור לגרום לאנשים להוריד את האפליקציה ולצפות בתוכניות. יום. אחרי יום. אחרי יום.
עכשיו, אפשר לטעון שגם ערוצי הטלוויזיה המסורתיים עושים את זה ועל זה אומר כך:
א. ערוצי הטלוויזיה המסורתיים הם "מ-סור-תיים". אתם אמורים להיות הדבר החדש הזה, לא?
ב. לצד תוכניות Talk אינסופיות מהסוג שיש בערוץ 12 ובערוצים אחרים, יש מדי פעם גם ריאליטי, יש "עובדה", יש תוכנית בישול, יש ריקודים, יש דרמה, יש קומדיה, יש תחקירים בלעדיים, יש משהו נוסף. זה אולי מעט, לא מספיק ולא תמיד מוצלח, אבל אני לא צופה רק בראשים מדברים – ואגב, כאשר זה קורה, זה בלתי נסבל ולכן זה קורה רק במקרים של מלחמות, אסונות ואירועים מיוחדים. ברלוונט היו רק ראשים מדברים. 24 שעות ביממה. עוד. ועוד. ועוד.
אז למה הם עשו את זה? כי זה זול. הדבר הכי יקר בטלוויזיה הוא להוציא צוות צילום החוצה או לעשות טלוויזיה מתוסרטת (נניח סדרה). כשאתה עושה Talk TV שהיא ברובה Live to Tape, אתה מוריד את העלויות בצורה דרמטית. כמעט ואין עריכה, הבימוי נעשה בזמן אמת, אין צורך בתחקיר מי-יודע-כמה אם בכלל; זה סרט נע שמבוסס על פועלים מדברים, זה הצ'רלי צ'אפלין של הטלוויזיה, מפעל דהוי מסוף המאה ה-19.
התוצאה היא טלוויזיה מעייפת, מעיקה ובעיקר לא מעניינת. למעשה, זו תפיסה כל כך מיושנת, עבשה ועתיקה של תוכן, כל כך הפוכה מהסיבות שטיקטוק מצליחה, מהסיבות שיוצרים עצמאיים הופכים לכוכבי מדיה מקומיים ואפילו בינלאומיים, שזה מביך.
ברלוונט לא היה שום דבר מקורי. כלום. אפס: לא בתוכן, לא בפורמט, לא בהגשה, לא בדעות, לא ברעיונות, לא באורחים (ויש לומר, התארחתי שם פעם אחת. עוד על כך מיד) ולא בשום מרכיב אחר של היצירה הטלוויזיונית. לא היתה נועזות, לא היתה תוכנית אחת שהצליחה לאורך זמן לעשות דברים אחרת וליצור איפשהו איזשהו זיק של באז. כל התוכניות היו או "ראיון" או "פאנל" או "טור דעה". לא רק שזו לא "הטלוויזיה של המחר" זו טלוויזיה של שנות החמישים: אולפן וראשים מדברים.
אפשר לדבר על סיבות נוספות שהובילו לכישלון של רלוונט ובראשן האם התיאוריה שלהם, זו שתיארתי קודם לכן, בכלל נכונה, אבל בשורה התחתונה אני לא מפקפק בכוונות של מי שעמד מאחורי המיזם – איך הם כתבו בהודעה שלהם? "ניסינו. כמיטב יכולתנו" – אני מכבד את זה. מצד שני, המחשבה שאפשר לעשות פודקסטים מצולמים בשוק קטנטן כמו ישראל ולהפוך ללהיט היסטרי שמרוויח מיליונים היא הזויה.
כאמור התארחתי שם פעם אחת, בתוכנית אחת. היה נחמד. יצא לי להיפגש עם כמה אנשים שאני מכיר, ושהם מכירים אותי, כבר הרבה מאוד שנים. אחד מהם, סטודנט לשעבר, השנייה עמיתה, השלישי מנהל בכיר שלא כל כך אהב את מה שכתבתי לאורך השנים ב"העין השביעית" ונפנף מולי אצבע משולשת במרחק של 5 ס"מ מהאף שלי כשהוא אומר לי "זין!!" כי חשב שבאתי לבקש עבודה ולא הבין שהסיבה היחידה שאני נמצא שם היא שהוזמנתי לדבר באחת התוכניות. זה היה מכמיר לב.
יש ששמחים לאידה של רלוונט, מייסדיה ועובדיה. אני לא אחד מהם. אין הרבה עבודות בתחום התוכן בישראל ואין הרבה גופי תקשורת שהם לא פרבדה מוחלטת. הופעתו של גוף תקשורת חדש שלא פועל באופן אקטיבי על מנת לחסל את הדמוקרטיה הישראלית היא בעיני חדשות טובות. זו הסיבה שנפילתו של רלוונט, למרות שהיתה צפויה, היא בסך הכל די עצובה.
כתיבת תגובה