אחרי 13 שנה כאיש סגל בתקן ויותר מ-25 שנה כסטודנט ומרצה, עזבתי את עולם האקדמיה. זה קרה בסוף בספטמבר 2022. חודש וחצי אחר כך הופיע בוט חדש בשם ChatGPT. מהבחינה הזו ההחלטה להשאיר מאחוריי את החוויה האקדמית שלי התרחשה בעיתוי מעניין.
בזמן שהזכרונות שלי מעולם האקדמיה הולכים והופכים לזיכרון רחוק, עמום ודהוי, אני עדיין זוכר את המאבק הסיזיפי שלי ושל אנשי סגל אחרים בתופעת ההעתקות, קניית עבודות ושאר מעשה רמאות.
מהרבה בחינות פונקתי. כדיקאן בית הספר הייתי אחראי על סמינר המצטיינים של בית הספר לתקשורת וככזה נתקלתי בסטודנטים שהשתייכו לשני האחוזונים העליונים בבית הספר. ועדיין, לאורך השנים אפילו בקבוצה האקסקלוסיבית הזו, שזכתה לתמיכה והערכה ושהיתה, ברוב המקרים, מצוידת במוטיבציה גבוהה, אפילו בקרב חבריה התגלו מעשי רמאות. הם תמיד שברו את ליבי.
נהגתי לומר לסטודנטים, במידה מסוימת של יוהרה, שאחרי יותר מ-20 שנה של קריאת עבודות, פיתחתי חוש בנוגע לטקסטים שלא נכתבו על ידי מגישיהם ולכן אני מציע להם לא לנסות ולבחון אותי אבל נדמה לי שאם הייתי עומד היום מול סטודנטים, הייתי מוותר על המשפט הזה. הופעת ChatGPT, לפחות בחלק מהמקרים, לפחות בחלק מהשימושים, בעבור לפחות חלק מהסטודנטים, מאפשרת להלבין טקסטים שלא נכתבו על ידם והיכולת לחשוף זאת, קשה.
חשבתי על הנושא הזה כאשר קראתי טקסט ארוך ומעניין של טיילר אוסטין הרפר שפורסם ב-The Atlantic ושבדק האם "שיטת הכבוד" שנהוגה בקולג'ים יוקרתיים בארה"ב, שבה סומכים על הסטודנטים שהם לא יעתיקו או ירמו, האם היא עדיין עובדת בעידן ה-ChatGPT.
הרפר למד בהארוורד וכיום הוא מלמד בקולג' פרטי ויוקרתי (Bates College) והוא ניסה להבין עד כמה הסטודנטים במוסדות האלו פונים ל-ChatGPT. המסקנות שלו מעניינות: מצד אחד בקולג'ים היוקרתיים סטודנטים מעידים שהם לא משתמשים ב-ChatGPT. "מה הטעם לעשות תואר באנגלית שמלמד אותך איך לכתוב אם אתה משתמש ב-ChatGPT?", שאלו בתמיהה הסטודנטים שאיתם דיבר. גם המרצים הגיבו בחוסר עניין, כמעט בשיעמום, ביחס לחשש.
מצד שני, הרפר עצמו מבין שמה שנכון (אולי) עבור קולג' קטן, פרטי ומאוד יוקרתי לא נכון בקולג' מן השורה, קולג' ציבורי שלעיתים מאכלס סטודנטים שלומדים בו בין משמרות, שרק מנסים, איכשהו, להשיג את תעודת הגמר על מנת שיוכלו להשיג עבודה קצת יותר ראויה.
אבל השורה התחתונה של הרפר היא שההבדל הוא לא כלכלי אלא דווקא תרבותי: השאלה, הוא טען, היא עד כמה המוסדות מטמיעים את "קוד הכבוד" בתרבות שלהם. אם מדובר במשהו שכותבים באתר האינטרנט אבל הוא לא ארוג בתרבות ובמסורת של המוסד, אפשר להניח שסטודנטים רבים יפנו ל-ChatGPT כקיצור דרך פשוט, זמין ויעיל להכנת מטלות.
בכל הקשור בהקשר הישראלי, ובוודאי בהקשר הישראלי של המכללות, הטקסט של הרפר הוא נאיבי.
המכללה למנהל שבה עבדתי בשנים האחרונות היא מוסד לא מתוקצב מה שאומר שסטודנטים משלמים כ-100-120 אלף שקל עבור "הזכות" להשלים תואר ראשון בין כתליה; כ-30-40 אלף שקל בשנה. לכאורה, אם אתה משלם סכום שכזה, מה ההיגיון להעתיק, לקנות עבודה או לתת ל-ChatGPT לכתוב אותה? אם אתה מבלה את התואר שלך בלרמות, כבר עדיף לעשות את זה במקום הרבה יותר זול, לא? ובכלל, את מי בדיוק אתה מרמה? אבל במציאות הישראלית אין שום קשר בין הדברים.
הסטודנטים משלמים 30-40 אלף שקל בשנה אבל בחלק מהמקרים לא הם אלו שמשלמים אלא הוריהם. מבין אלו שמשלמים יש שעושים זאת כדי "לקנות תעודה" ומה הטעם לקנות תעודה אם הממוצע שלה נמוך? וישנה קבוצה שלישית: אלו סטודנטים שמשלמים בעצמם על התואר או שהוריהם משלמים עבור התואר. הם לא מתייחסים לתואר בציניות אבל הם קורעים את התחת במילואים, בעבודה, בניסיון לשלם שכר לימוד ושכר דירה. כעת, הם נדרשים לקרוא עשרות מאמרים באנגלית, לכתוב טקסט, להגיש סמינר בהיקף של 30 עמודים. למי יש כוח, אנרגיה או זמן? הציפייה שהם או חבריהם יימנעו מלהשתמש בקיצור דרך כמו שירותי הבינה המלאכותית החדשים גובלת, כאמור, בנאיביות.
מכאן שאם הייתי צריך, הייתי מעריך את שיעור הסטודנטים שמשתמשים בכלים האלו לטובת השלמת מטלות אקדמיות בכ-85% עד 95%. כמובן שיש דרגות: יש מי שרק נעזר כדי לבצע ליטוש סופי ויש מי שנותן ל-ChatGPT לשבור את הראש מההתחלה ועד הסוף.
בתגובה להתפתחויות האלו יש שטוענים שהבעיה טמונה בניסוח המטלה ושכיום צריך לבנות מטלות אחרות, כאלו שבהן לא ניתן להשתמש ב-ChatGPT. יש לאמץ את הכלים האלו, הם טוענים, ולא לראות בהם מכשירי רמאות. "ChatGPT הוא הוויקיפדיה של ראשית שנות ה-2000", הם קובעים.
זה נשמע טוב על הנייר, זה מאוד נאור, מאוד מתקדם אבל בפועל, זה צולע – שלא לדבר על כך שמי שמשווה את ChatGPT לוויקיפדיה עושה מעצמו צחוק. אם אני רוצה לבחון איך סטודנט מבצע אינטגרציה של רעיונות, איך הוא מיישם תיאוריה או מנסח טענה, מה הטעם לבחון את כל אלו אם הם לא נוסחו על ידו? האם אני בודק את הטקסט שלו או את היכולת שלו לכתוב Prompt?
נדמה לי לכל ברור שהתשובה היא לא לאסור על השימוש בכלים האלו – גם בזה אין היגיון – אבל מי שמתעלם מהאתגרים החדשים שהם מכניסים לעולם מדעי הרוח והחברה, הוא עיוור או סתם, סלחו לי, טמבל.
האם יש לזה פתרון? ובכן, יש לי כמה מחשבות בנושא ואולי יום אחד אעלה אותן על הכתב. מה שאפשר לומר בוודאות הוא שמי שחושב שמה שעובד בקולג'ים אמריקאים יוקרתיים יעבוד במכללות ואפילו באוניברסיטאות ישראליות, טועה. צריך להיות אדם שמעולם לא עמד מול סטודנטים ישראלים, לא מכיר אותם ולא יודע עם מה הם מתמודדים (וזו כמובן הכללה, וכמו כל הכללה גם במקרה הזה יש יוצאים מהכלל), כדי לחשוב שהם יאמרו: "ChatGPT? נו באמת. אני ממש לא משתמש ב-ChatGPT".
כתיבת תגובה