כך מושחתים משתלטים על ארגונים

בשנה האחרונה פורסמו אינספור כתבות שמספרות על מצבו העגום של השירות הציבורי. רבות מהן עסקו במה שקורה במשטרה לאחר שהשתלט עליה העבריין המורשע, איתמר בן גביר. אבל מפולת הבינוניות והשחיתות לא נעצרת שם, ובחודשים האחרונים פורסמו כתבות שעוסקות גם בבריחה ההמונית של אנשי מקצוע ממשרד התחבורה, משרד החינוך, משרד האוצר, המשרד להגנת הסביבה ומכמעט כל משרד ממשלתי אחר. ללמדכם שבתקופת ממשלת נתניהו לא רק התרחש הטבח הגדול ביותר מאז השואה, אלא גם ריסוק שיטתי של המגזר הציבורי, ריסוק שצריך להיות עיוור כדי לא להבחין בו.

אירועים אלו מעלים את השאלה מדוע היה כל כך קל לרסק את הארגונים הללו, מדוע היה כל כך קל להשתלט עליהם, לרוקן אותם מאנשי מקצוע ולהעמיד בראשם אנשים בינוניים, חלשים וחסרי חוט־שדרה, כאלו שמשתפים פעולה עם מנהלים בריונים, עבריינים ומושחתים? מדוע נדמה שאף אחד לא קם ומתנגד? לאן נעלמו כל האנשים הטובים?

למרבה הפלא, המתכון לנפילתם של ארגונים לידיו של מנהל עבריין דוגמת איתמר בן גביר או מנהלת מושחתת דוגמת מירי רגב אינו מורכב.

תנאי ראשון לנפילתו של ארגון הוא היותו חלש. ארגונים חזקים המבוססים על שדרה ניהולית חזקה, על תרבות ארגונית בהירה ויציבה ועל מסורת מקצועית גאה מסוגלים להתנגד ואפילו לדחות מנהל מושחת שמנסה להשתלט עליהם. לעומת זאת, ארגונים שבהם השדרה הניהולית מפוררת וחלשה — כאלה שבהם התרבות הארגונית מבוססת זה זמן על פרוטקציות, נפוטיזם, ליקוקים וחנפנות, והמסורת המקצועית בינונית ולא מרשימה — ייטו ליפול במהירות רבה.

תנאי שני לנפילתם של ארגונים קשור בפעולותיו של המנהל שהשתלט עליהם. הוא צריך להיות כוחני וברוטלי ולכרות במהירות כמה בריתות עם כמה מאנשי המפתח בארגון, כמו הייעוץ המשפטי, סמנכ"לי כוח אדם או הכספים, תוך שהוא מקדם במהירות אנשים שמפגינים נאמנות עיוורת. אם מדובר בארגון במגזר הפרטי, הוא צריך לכרות בריתות עם כמה מהדמויות שיושבות בדירקטוריון, אך זו משימה קלה יחסית בהינתן שלפחות חלק מחברי הדירקטוריון הצביעו למנותו.

מהלכיו של המנהל משדרים מסר וברור: בוס חדש הגיע, והוא מעדיף נאמנות על פני כל תכונה אחרת. בתוך זמן קצר העובדים מגלים שכל ניסיון להרים ראש נתקל בשימועים ופיטורים או בדלתות סגורות מצד אנשים שעד לא מזמן היו אמורים לטפל בתלונות.

מרגע ששני התנאים האלו מתקיימים, מגיחים מנהלים בדרגי ביניים ובדרגים גבוהים שמוכנים לשתף פעולה עם המנהל המושחת. משתפי הפעולה האלו שייכים לאחת מארבע קבוצות.

קבוצה הראשונה היא של המושחתים. המנהלים המושחתים תמיד היו כאלה, אבל הם לא נופפו בשחיתותם כי לא היתה לכך לגיטימציה. הם תמיד עיגלו פינות, תמיד חתכו קופונים והתהלכו באזורים אפורים, אבל כעת, סוף סוף, הם יכולים לצאת מהארון ולהפגין את סיאובם ברבים ואפילו להתגאות בו. מבחינתם, המנהל שהשתלט על הארגון הוא האדם שלו הם ציפו. הם יהיו הראשונים לפרוס בפניו את השטיח האדום.

הקבוצה השנייה מורכבת ממנהלים נורמטיביים שהבינו את היתרונות הכרוכים בשחיתות. הם גילו שעצימת עין מניבה טובות הנאה אישיות, כספיות או מקצועיות. חברי הקבוצה הזאת הם המנרמלים: הם אלו שמצדיקים את השחיתות שמשתלטת במהירות על הארגון, הם אלו שמסבירים שהכל בסדר ושאין כאן שום בעיה.

מכיוון שהם מנדבים את המוניטין שלהם כדי להלבין את המתרחש, הם ממונים ל"שרי החוץ" והופכים לפניו הציבוריות: הם אלו שמתראיינים לכלי התקשורת, משכנעים את הרגולטור, מדברים באסיפות עובדים. חלקם אידיוטים שימושיים, וחלקם מבינים שמשתמשים בהם ופשוט לא אכפת להם. הם יכולים להיות אנשים מנוסים, משכילים ועתירי הישגים, אבל הם פשוט לא מבינים על מה כולם מלינים. חברי הקבוצה הזאת יזכו ליחס מלטף במיוחד מהמנהל המושחת; הם אנשי המפתח.

הקבוצה השלישית היא של מנהלים בינוניים, חסרי כל כישורים או יכולות. בדרך לא־דרך הם קודמו לעמדות ניהול והם מבינים שאין להם סיכוי להשתלב בארגון אחר. הם יודעים שהם כלומניקים וזו בדיוק הסיבה שאין להם כל כוונה לעמוד מול השחיתות ששוטפת את הארגון.

והמנהלים מהקבוצה הרביעית והאחרונה הם אנשים חסרי עמוד־שדרה. יש להם כישורים, הם אנשי מקצוע לא רעים, אבל הם פשוט אדישים או שהם סתם חלשים. הם רוצים לחזור הביתה בשלום ולא מעניין אותם מה קורה במקום העבודה שלהם. אלו הם מושכי הכתפיים המקצועיים: "מה אני יכול לעשות?" הם שואלים. "ככה זה", הם מוסיפים.

כמשתף פעולה אין זה משנה לאיזו קבוצה אתה שייך: על פי רוב אתה יודע שאתה משתף פעולה עם עבריין או עם מושחתת, ובכל זאת, אתה בוחר להמשיך בכך, כל יום מחדש.

המנהל המושחת יודע לזהות בקלות מי שייך לאיזו קבוצה. הוא יקדם במהירות את חברי הקבוצה הראשונה והשנייה, ילעג בסתר (יחד עם חברי הקבוצה הראשונה והשנייה) לחברי הקבוצה השלישית ויתעלם מחברי הקבוצה הרביעית. מי שלא שייך לאחת הקבוצות האלו דינו אחד: להיות מפוטר או להידחק החוצה. הוא יורחק ממוקדי קבלת החלטות ובתוך זמן קצר יגלה שהוא הפך "גורם בעייתי" או "עושה צרות", כזה שיש להיפטר ממנו מכיוון שהוא פוגע ביכולת של הארגון לעבוד בצורה חלקה.

ככל שהארגון חלש יותר וככל שהוא פחות אטרקטיבי, כך יזלגו ממנו במהירות גדולה יותר אנשי מקצוע ראויים. מי שיש לו חלופה יפנה אליה, ומי שאין לו — ינסה להוריד את הראש; הוא יחכה לפנסיה, יפתח תחביבים, ייצא לחופשות ארוכות וינסה להסתתר עד יעבור זעם. רק שלעתים הזעם לא עובר, ולכן מי שנותר בארגון הם אנשים השייכים לאחת מארבע הקבוצות המוזכרות — מושחתים ותיקים, מושחתים חדשים, בינוניים או חסרי עמוד־שדרה — כולם מנהלים עובדים שאין להם ברירה או כאלו שמקווים שהמנהל הגדול יבחין שגם הם נלהבים לשרת את מטרותיו.

מהרגע שזה קורה, הארגון נופל. הוא ממשיך לתפקד, הוא ממשיך להעניק שירות, אבל זו עטיפה ריקה. ומכיוון שאין באמת סודות, בוודאי לא במדינה קטנה כמו ישראל, בתוך זמן קצר המוניטין של הארגון סופג מכה אנושה. גלי ההלם יפגעו תחילה במערכות הפנימיות של הארגון ואז הם יתפשטו החוצה.

ברמה הפנימית, אנשים שקודמו בתקופת השחיתות יקדמו אנשים בדמותם, ולכן אנשים חדשים, ראויים ומקצועיים יתרחקו מהארגון בשעה שהריקבון יתפשט גם לדרגי הניהול הנמוכים. זו הסיבה שהנזק שנגרם לארגון מכהונתו של מנהל מושחת הוא ארוך טווח ולא נעלם לאחר החלפתו.

ברמה החיצונית "הלקוחות" של הארגון יתחילו להרגיש על בשרם את הבינוניות, את העליבות, את הרמה הנמוכה של מי שנותן להם שירות. אם יש להם אלטרנטיבות הם יפנו אליהן, ואם לא, הם יעשו ככל יכולתם כדי להימנע ממגע עם אנשיו.

התוצאה של כל זה היא ארגון שדומה לפונדקאי שעל המוח והגוף שלו השתלט טפיל: כלפי חוץ הוא נראה נורמלי, כזה שיש בו נהלים, שיש בו סדר, היררכיה ותפקוד, אבל מבפנים הוא מצחין ורקוב.

התהליך הזה, שבו טפיל משתלט על פונדקאי ושהתרחש במהירות יחסית במשטרה, אינו ייחודי למגזר הציבורי; הוא קיים גם במגזר הפרטי, גם במגזר השלישי, גם באקדמיה וגם במקומות נוספים. מושחתים פועלים בכל מקום והם לא בוחלים בסוג מסוים של ארגונים. מהרגע שהם מצליחים להשתלט על ארגון שיש לו משאבים, הם ממהרים להפנות אותם לטובתם האישית וזאת כדי לשרת אג'נדות מסוגים שונים; כלכליות, פוליטיות, כוחניות או כל אג'נדה אחרת.

כסוציולוג שליווה מקרוב ומרחוק כמה וכמה ארגונים, וראה כיצד תהליך כזה מתחיל, מתפתח ואז מושלם, אני יכול לדווח שמדובר באירוע קשוח ואלים. אין בו שום דבר מצחיק. הוא דומה למצב שבו על שכונה שקטה משתלט עבריין שהופך את חיי תושביה לבלתי נסבלים. בלית ברירה, כל מי שיכול עובר דירה, מכיוון שהוא מבין שערך הנכסים שלו צולל במהירות לכיוון האפס המוחלט.

ההבנה כיצד ארגונים נופלים לידיהם של אנשים מושחתים חשובה כיוון שהיא מספקת מפה שבאמצעותה ניתן לזהות ארגונים נוספים שנמצאים בסכנה לנפילה מהירה. המשטרה נפלה, משרד התחבורה נפל, משרד התקשורת נפל ומשרדי האוצר והחינוך מתנדנדים.

אני מעריך את זמן הבנייה מחדש של ארגונים שנופלים קורבן לידיהם של מנהלים מושחתים ביחס של 1:5: כל שנה של שחיתות מתורגמת לחמש שנות התאוששות ובנייה מחדש. מכאן ששנה־שנתיים נוספות של כהונת "מנהלים" החביבים כל כך על משפחת נתניהו שיעמדו בראש משרדים ממשלתיים יובילו לפגיעה במגזר הציבורי שעלולה להימשך כשני דורות.

(מתוך: "משתפי הפעולה: האנשים שהופכים ארגון מפואר לגוף רקוב ומושחת", פורסם ב"מוסף הארץ" ב-8.11.2024)