יש לי בעיה עם הדיסיפלינה שנקראת "חקר עתידים". אף פעם לא הצלחתי להבין אותה עד הסוף. לא הצלחתי להבין את המתדולוגיה שלה, לא הצלחתי להבין את הכלים שלה, אבל בסדר, יש הרבה דברים שאני לא מבין – שיהיה עוד אחד.
הנה עוד משהו שאני לא מבין.
בספרו האחרון של פרופ' דוד פסיג ("האני העתידי – חוויית התודעה בעתיד והשפעתה על המדע והטכנולוגיה של המאה ה־21") הוא מתרכז בחקר התודעה העתידית. אוקיי… אז "גלובס" הקדישו לספר ידיעה ראשית לצד ריאיון קצר עם פסיג.
הכתב אריאל ויטמן שאל את פסיג מה הוא חוזה בנוגע לתודעה האורבנית. זו תשובתו:
"אחד המאפיינים העיקריים של התודעה שלנו זה שהיא נתנה לנו תחושה שהיא כלואה בתוך הגוף שלנו ואנחנו מנסים כל הזמן להעיר אותה ולהיות מודעים אליה. החידוש הגדול בימינו הוא שהתודעה מצליחה לצאת מה'כלא' שלה. היא עושה את זה בעזרת החפצים שמתחילים להתחבר לרשת ואנו מטביעים בהם בינה מלאכותית כדי להבין טוב יותר את המציאות. דרך הכלים האלה היא בעצם משכפלת את עצמה ויוצרת מעין רפליקות של חלקים ממנה. הרבה אנשים מפחדים מהפיתוחים הטכנולוגיים, אבל אין סיבה".
למה לא?
"כי אחד הדברים המאפיינים את התודעה זה שהיא אף פעם לא קיבלה את תנאי הקיום שלה כדבר נתון וסופי".
אם יש מישהו שיכול להסביר לי מה קורה כאן אשמח. עד אז אומר שאני לא יודע האם הפסקה הזו היא ג'יבריש בגלל שויטמן עשה מהטיעון של פסיג ג'יבריש או בגלל שזה ציטוט אחד לאחד של פסיג שהוא ג'יבריש, אבל מה שבטוח הוא שזה ג'יבריש.
(מן הארכיון. דצמבר 2006: הבלונדינית הסודית מתייחסת לטור של של דוד פסיג).
כתיבת תגובה