מי שבמקרה מחזיק היום את מוספי סוף השבוע של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" יגלה תופעה מוזרה. בשני המוספים מופיעות שתי כתבות (יש לינק רק לכתבה מתוך "הארץ") שהכוכב שלהן הוא ארקדי גיידמק. אבל אפילו זה לא הדבר המפתיע באמת. מה שמפתיע באמת הוא שבשתי הכתבות מופיעים ציטוטים ישירים מתוך פרוטוקולי החקירה של גיידמק במשטרה.
כאזרח מן השורה אני שמח לקרוא מה קורה מאחורי הקלעים. אני מרותק כאשר אני קורא את התשובות המוזרות של גיידמק כאשר הוא מסביר כיצד העביר שני קונצרנים לבעלותו של אחד נחום גלמור (מתוך "ידיעות") וזאת מבלי שנחתם חוזה ומבלי שלגמור יודע (כך לטענתו) כמה כסף יקבל עבור עבודתו (הוא יקבל לפי רמת "הכרת התודה" של גיידמק). אני לומד משהו על האיש ועל שיטות הפעולה שלו.
אבל כאזרח מן השורה אני גם מודאג. אני מודאג כי היום זה גיידמק ומחר זה אולי אני, אולי אתם. כיצד זה קורה ששתי כתבות מופיעות בתזמון מדויק בשני מוספי סוף השבוע ובשניהם ציטוטים מתוך פרוטוקולי חקירה שאמורים להיות רק בידי המשטרה ולא אמורים להתפרסם בציבור? לא צריך להיות גאון גדול כדי להגיע למסקנה שהמשטרה החליטה להדליף אותם כדי ליצור לחץ על גיידמק. ברור (לפחות לי) שהעיתונות לא יכולה להרשות לעצמה שלא לפרסם אותם כיוון שיש בהם עניין לציבור. אבל מה על הנחקר?
שלא תבינו לא נכון, גיידמק הוא ממש לא כוס השוקו שלי. אבל במקרה הזה, גיידמק הוא בכלל לא הסוגיה. הסוגיה היא שיטות העבודה של המשטרה שמדליפה חומרים שאמורים להישאר רק אצלה כדי לפגוע בנחקר. אני הייתי בטוח שההחלטה האם ואיך לפגוע בנאשם (וגיידמק, אם אני מבין נכון, הוא עדיין לא נאשם אלא רק חשוד) אמורה להיות בידי בית המשפט ולא בידי החוקרים.
כתיבת תגובה