דילמת העובד בארגון המושחת

בסוף 2020 פרסמתי במוסף "הארץ" טקסט ששואל מדוע אנחנו עדיין בפייסבוק. הטקסט זכה לשלל תגובות, שתיים מהן פורסמו ב"הארץ" ובראשית 2021 פרסמתי כאן, בגלוב, טקסט תגובה לאותן התגובות. בתחתית הטקסט פרסמתי 60 קישורים ל-60 כתבות שונות שעוסקות בנזקים של פייסבוק והבטחתי לעדכן את הפוסט בקישורים נוספים. מאז הוספתי 25 קישורים ל-25 כתבות ותחקירים נוספים, כולם עוסקים בנזקים של החברה. אני מציע לכם להקליק על כמה מהן – זה מהמם.

בשבועות הקרובים צפוי להתפרסם ב"הארץ" טקסט המשך שכתבתי באחרונה, שגם הוא עוסק בפייסבוק. הוא נכתב, בין השאר, בעקבות סדרת התחקירים המהממת של "הוול-סטריט ג'ורנל" על הנעשה בתוך פייסבוק ועל האופן שבו החברה יודעת ומכירה את שלל הנזקים שהיא גורמת ולמרות זאת היא קוברת את הממצאים ולעתים אפילו מכחישה אותם.

בטקסט שלי אני מדבר בקצרה על העובדים שפייסבוק מעסיקה – בעולם וגם בישראל – שיודעים שהם עובדים בחברה מרושעת ולמרות זאת הם ממשיכים לעבוד בה (אם וכאשר הטקסט יפורסם, אעדכן את הפוסט עם קישור אליו).

בעיניי, הנקודה של העובדים היא מעניינת כיוון שהיא רלוונטית גם לעובדים שמועסקים בחברות וארגונים נוספים: מה עובד צריך לעשות כאשר הוא יודע באופן ודאי וברור שהוא מועסק בחברה מרושעת, בחברה מושחתת? וכשאני אומר "מושחתת" אני לא מתכוון בהכרח לחברה שגונבת מהלקוחות שלה או שהמנכ"ל שלה מועל בכספי התאגיד. אני מתכוון למושחתת במובן הרחב של המילה: היא מבטיחה לספק ללקוחות שלה מוצר או שירות מסוים ולא מקיימת (היא יודעת שהיא משקרת כשהיא מבטיחה אותו), היא מתעללת בעובדים שלה או מסכנת אותם, היא מרמה באופן קבוע את הרשויות וכן הלאה וכן הלאה, לא חסרות דוגמאות לשחיתויות מהסוג הזה – למעשה הצגתי כמה מהן בסדרת "תרבות ארגונית".

בכל אופן, כיצד עובדים – בין אם זוטרים ובין אם בכירים – צריכים להגיב כאשר הם מגלים שזו החברה שבה הם עובדים? זו שאלה מרתקת כיוון שהיא מציבה את העובד בין הפטיש לסדן: מצד אחד הוא מתמודד עם צו מצפונו ומהצד השני הוא מתמודד עם האינטרסים הכלכליים האישיים שלו.

אני רוצה להאמין שרובנו לא רוצים לעבוד בחברה מושחתת. נכון, יש אנשים שזה לא מזיז להם אבל האנשים האלו הם מושחתים בעצמם ואני רוצה להאמין שהם לא הרוב. מצד שני, העולם לא מסודר בצבעי שחור ולבן אלא באינסוף גוונים של אפור. יש תאגיד שפעולותיו מביאות לאבדן חיי אדם ויש שתאגיד שהבטיח שהמוצר שלו יחזיק מעמד שלוש שנים בשעה שהוא יודע שהוא מחזיק רק 12 חודשים. האם צריך להתייחס לשתי הישויות האלו באותו האופן?

לא פחות חשוב מכך, אנשים צריכים לחיות ממשהו. אני מניח (אולי בטעות, אבל זו ההנחה שלי) שחלק לא מבוטל מהעובדים בפייסבוק יוכלו למצוא עבודה נאה במקומות אחרים אבל לא לכולם יש את האופציה הזו. לא לכולם יש את ההשכלה המתאימה, לא כולם נמצאים בגיל המתאים, לא כולם יוכלו למצוא מקום חדש בשוק העבודה (בוודאי לא הנוכחי) אם יחליטו שהם אינם מסוגלים לעבוד בחברה המושחתת שמעסיקה אותם. במובן הזה, לעזוב חברה מרושעת היא פריבילגיה שלא כולם נהנים ממנה.

נדמה לי שאין "תשובת בית ספר" לדילמת העובד בארגון המושחת. כדי לפתור אותה צריך לשכלל אינסוף מרכיבים בהם רמת השחיתות של החברה, האופציות התעסוקתיות של העובד, האופי האישי של העובד, סולם הערכים שלו, מידת הנכונות שלו לשלם מחיר בגין הערכים והעקרונות שלו, עד כמה החברה שהוא עוזב תבוא איתו חשבון, עד כמה הוא מסכן את עתידו ועתיד משפחתו וכן הלאה וכן הלאה אבל מה שחשוב להבין הוא שהדילמה הזו הרבה יותר שכיחה ממה שנהוג לחשוב והיא באה לעולם בכל מיני צורות.

למשל, חברה שיודעת שאחד מהמנהלים שלה נוהג להתעלל ולהתעמר בעובדיו ולא עושה דבר היא חברה "מושחתת" כפי שאני מגדיר אותה כאן, "מושחתת במובן הרחב של המילה". מה אמור לעשות עובד שסופג את ההתעמרות הזו מהמנהל הישיר שלו? מה אמורה לעשות עובדת במחלקה אחרת שרואה כיצד חברה שלה סופגת התעמרות מהמנהל שלה בשעה שהנהלת החברה לא עושה דבר? כמה רחוק מהשחיתות אתה צריך להיות על מנת שהיא תפסיק לעניין אותך? כמה קרוב אתה צריך להיות על מנת שלא תוכל להתעלם ממנה?

באופן אישי אני יכול לקבל הכרעות לכאן ולכאן. כבר נתקלתי בעובדים שאומרים "כן, אני עובד בחברה מזעזעת אבל אני צריך לשלם את החשבונות". מאידך, נתקלתי בעובדים שאמרו "די, אני לא מסוגל להשלים עם מה שאני רואה וכל הניסיונות שלי לשנות את החברה עלו בתוהו. אני עוזב את המקום הזה". בעיניי, אלו שתי תשובות לגיטימיות. אני מודה שבאופן אישי קשה לי עם התשובה הראשונה אבל ברור לי שזה פועל יוצא של הפוזיציה שבה אני נמצא; כאשר אתה רעב ללחם העקרונות הנעלים נראים אחרת לגמרי.

אבל הבעיה שלי קשורה בסוג אחר של עובדים ומנהלים. זה סוג האנשים שעוצם עיניים, שלא מוכן להביא את הדילמה לסף התודעה שלו. אלו עובדים ומנהלים שמספרים לעצמם ולאחרים סיפורי מעשיות, שמתחזקים את השקרים והשחיתות על ידי התעלמות מהם. הדרך שלהם לפתור את הדילמה היא לקבור את הראש שלהם בחול. אלו הם הבזויים שבאנשים.