לעזוב בזמן

בשבועות האחרונים יצא לי לדבר על סדרת "תרבות ארגונית" בכל מיני פורומים ובכל מיני הקשרים – פורומים אינטימיים ופורומים פומביים, בהקשרים מקצועיים ובהקשרים משפטיים, ובכל פעם אני יוצא מהמפגשים האלו עם כמה תובנות חדשות וכמה תובנות ישנות.

התובנה הישנה היא שמתרגלים לכל דבר ושהזמן הוא המלבין הגדול ביותר. אני מתכוון בכך שתרבות ארגונית רעילה לא דומה לכדור בראש. קשה להלבין כדור של אקדח שנורה לראש שלך, גם קשה להתרגל לזה. לעומת זאת אפשר להתרגל לרעל שאותו מטפטפים באיטיות למי השתייה שלך. בהתחלה הטעם של המים קצת מוזר. אז אתה אומר לעצמך שאתה מדמיין, אתה מנסה לשתות רק מים קרים, אתה שותה אותם עם האוכל כדי לטשטש את הטעם. בהדרגה אתה מתחיל להתרגל וברגע שאתה בטוח שבעצם הטעם המר הזה הוא לגמרי נורמלי, זה הרגע שבו אתה מגלה שאתה מת.

רק כאשר אני מספר לאנשים אחרים כמה מהסיפורים ששמעתי או כאלו שבהם הייתי מעורב, ואני רואה את מבטי התדהמה והפלצות על פניהם, אני מבין עד כמה הסיפורים האלו משוגעים, פסיכיים ממש. חלקם מנוגדים לחוקי העבודה, אחרים פליליים ממש (כך לפחות הסבירו לי שני אנשים שזו התמחותם). לעומת זאת, כאשר הסיפורים האלו מסופרים בתוך הארגון, אף אחד לא מתרגש: כולם התרגלו. שחור הוא הלבן החדש והוא נורמלי לחלוטין. כמה מהעובדים החרוצים במיוחד ממהרים להפוך לסטיבן מ"ג'אנגו חסר מעצורים"; הם הראשונים ללמד סניגוריה על המקרבנים.

תרבות ארגונית רעילה יכולה לבוא לידי ביטוי בהתעללות ובהתעמרות ובדומה להתעללויות פסיכולוגיות אחרות אתה בהתחלה מסביר לעצמך שלא הבנת נכון. אחר כך אתה מאמין שזה בעצם בגללך ואחר כך אתה פשוט מתרגל. על עובדת חיים זו בונים אלו שמפעילים את האלימות הכלכלית והסימבולית על העובדים שלהם, שהכלי הניהולי העיקרי שבו הם משתמשים הוא טרור.

מה שמוביל אותי לתובנה השנייה, היותר חדשה – לפחות עבורי.

אחרי שהצגתי כמה מהסיפורים שאני מכיר (קמצוץ, באמת שקמצוץ), התפתח דיון מעניין סביב השאלה מדוע אנשים שעובדים בארגוני תקשורת וסובלים מהתעמרות בעבודה כפי שזו תוארה, למשל, בכמה וכמה תחקירים ב"הארץ" על המתרחש ב"כאן", בתחקיר של "זמן ישראל" על מה שמתרחש במוסף "גלריה" של "הארץ", או בתחקיר של "המקום הכי חם בגיהינום" על המתרחש ב"מאקו", מדוע הם לא קמים ועוזבים.

לכאורה התשובה פשוטה: אנשים צריכים להתפרנס. לא לכולם יש אלטרנטיבות תעסוקתיות, לא כולם יחטפו בשוק העבודה ברגע שהם ירימו אצבע. יש כאלו שעל אף ההתעללות אוהבים את החברים שלהם לעבודה, אוהבים את הסיפוק, את העבודה עצמה (אנשים שסובלים מתסמונת סופרמן משכנעים את עצמם שהם יצליחו לתקן את המקום, לשנות את הדברים מהיסוד). במלים אחרות, יש הרבה סיבות ורובן ממש מוצלחות.

אבל התובנה שאליה אני הגעתי היא שלדעת לעזוב בזמן מקום עבודה היא מיומנות בפני עצמה והיא דומה למיומנויות מקצועיות אחרות כמו "ניהול משימות" או "עבודה בצוות", "שכירת עובדים" או "פיטורי עובדים". מצד אחד היא מיומנות נרכשת ומצד שני היא נשענת בכבדות על האופי שלך, על התכונות שלך, על היכולות שלך אבל גם על החולשות שלך.

לדוגמה, יש אנשים שאין להם בעיה לפטר אנשים, מבחינתם זה ביזנס. מאידך, יש אנשים שפיטורי עובדים שוברים את ליבם, גורמים להם לעזוב תפקידי ניהול. יש אנשים שנדמה שהם נולדו כדי להתמודד עם ריבוי משימות: הם יודעים לתעדף, הם יודעים לנהל את העומס, הם אלופים בזה. מאידך, יש את אלו שקורסים רק מלהביט ברשימת המשימות שלפניהם.

כך אני מבין גם את מה שאני מכנה בשם "מיומנות הלעזוב בזמן".

לעזוב מקום עבודה, בטח כזה שבו עבדת במשך שנים ארוכות, התקדמת, השקעת אנרגיה, זמן ומאמצים, דומה במובנים רבים לפרידה זוגית, פרידה ממערכת יחסים. כדי לעזוב מקום עבודה, על אף שהוא מתעלל בך ורוצה את רעתך, אתה צריך להיפרד מכל האנרגיה, הזמן והמאמצים שהשקעת. אתה צריך להשלים עם העובדה שלא תוכל לדרוש אותם חזרה, שאין דרך לפצות אותך עליהם ושכן, יכול להיות שכל ההשקעה הזו, בעיקר זו של הזמן, ירדה לטמיון.

במובן הזה, עזיבה של מקום עבודה היא מוות קטן. זו, בעיניי, הנקודה שבה המיומנות שעליה אני מדבר נכנסת לפעולה.

יש אנשים שיודעים להתמודד עם מיתות שכאלו. חלקם עברו כל כך הרבה מקומות עבודה (ו/או מערכות יחסים) שלאורך הזמן הם התרגלו. אחרים מצליחים לנטרל את המרכיב הרגשי הכרוך בפרידה – הם חותכים ולא מסתכלים לאחור. יש מי שמצליחים לתת משקל גדול יותר לקול הרציונאלי שבתוכם שקובע ש-enough is enough ויש מי שמלכתחילה לא מאפשרים למקום העבודה לאכלס מקומות רגשיים.

תהיה הסיבה אשר תהיה, הם יודעים לעזוב בזמן; רגע לפני שמערכת היחסים בינם לבין מקום העבודה שלהם הופכת בלתי נסבלת, רגע לפני שהיא גורמת להם נזק נפשי, רגע לפני שהם שונאים את עצמם על הרגע שבו הם החליטו שאולי בעצם הם יוכלו לסחוב עוד קצת, שאולי דברים ישתנו, שאולי זה לא כל כך נורא.

לא תמיד קל לדעת מה בדיוק השתבש ובאשמת מי. אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שהבעיה היא בכלל לא במקום העבודה אלא בעובד. יכול להיות שהמקום לא השתנה במילימטר – זה העובד שהשתנה. יכול להיות שמקום העבודה הוא הנורמלי והעובד הוא המשוגע. האמת שזה לא באמת משנה. מהרגע שהעובד מרגיש שהמקום רעיל עבורו, השעון מתחיל לספור לאחור ומי שנשאר אחרי שהשעון הגיע לאפס, ישלם מחיר. אני לא מדבר על המחיר הנפשי (שיכול להיות קל או כבד) אלא בעיקר על זמן. זמן הוא משאב במחסור וככל שאתה מתבגר יש פחות ממנו. אין סיבה לבזבז אותו על אנשים רקובים.