האירוע שבו השתתפתי השבוע, QODE בבריסביין שבאוסטרליה, היה מהמם מכל כך הרבה בחינות שקשה לסכם אותו בפוסט אחד בוודאי לא כשאני עדיין בתוך ג'ט-לג חמקמק, ובכל זאת, הנה כמה מחשבות.
- האירוע הוא תוצאה של פרויקט של אישה אחת, ג'קי טורנטו, אישה שהיא כוח טבע, שבנתה אותו מאפס ויצרה בכוחות עצמה אירוע ברמה עולמית. עם צוות קטן אבל מחויב, היא הצליחה להביא לכנס, שנמשך יומיים, אנשי ממשל, קרנות הון סיכון, יזמים, יותר מ-150 חברות סטארט-אפ שהציגו בתערוכה שהתקיימה באולם המקביל, מנכ"לים של חברות ענק (את אחד מהם, אנדרו פן, מנכ"ל ענקית הטלקום האוסטרלית, טלסטרה, ראיינתי על הבמה) ועוד. זו היתה תזכורת לכך שכנסים (במקומות אחרים בעולם) יכולים להיות תוצאה של עבודתם של יזמים בודדים ולא של מערכת משומנת של כלי תקשורת שמקדמים בעיקר את עצמם.
- במהלך הכנס היו כמה הרצאות מעולות ממש. הרצאות של יזמים שמפתחים פתרונות בתחום של איכות הסביבה, בשר-ללא-בשר, עיר חכמה, אינטליגנציה מלאכותית, מכוניות אוטונומיות ועוד. בהקשר הזה צריך לציין את ד"ר רועי צזנה, שהיווה את הצלע השנייה במשולש הישראלי בכנס (עוד על הצלע השלישית בהמשך) ושנשא כמה הרצאות מעניינות לאורך הכנס.
- קווינסלנד, מדינה עשירה שמתפרנסת בעיקר ממגזר פיננסי, גידולים כמו קני סוכר ובננות ומכריית משאבים טבעיים, מבינה שהיא צריכה למשוך יזמים, אנשי טכנולוגיה וחברות סטארט-אפ על מנת לבנות את העתיד שלה. בשנים האחרונות היא משקיעה מיליארדי דולרים, ממש מיליארדים, בתכניות אינקובציה ובהשקעות ישירות בחברות ובהשקעות עקיפות בתשתיות. מי שמחפש הזדמנות בתחום הטכנולוגיה צריך להביט לא רק לעבר ארה"ב אלא גם לכיוונה של אוסטרליה – ההתרשמות שלי היא שבמדינה צמאים לסוג היזמות והיזמים שיש בישראל בשפע.
- כשחיים בבית משוגעים קשה לדמיין חיים במקום נורמלי, לפחות עד שמגיעים לאחד כזה. בעיניי בריסביין היא מקום נורמלי במובן הטוב של המילה והיא עשתה לי חשק לחזור אליה פעם נוספת. עם קצת מזל ורצון טוב של הרגולטורים המקומיים, שכמו בכל מקום, לא תמיד מאירים פנים למי שרוצה לעזור להם, QODE יתקיים גם בשנה הבאה ואז, טפו-טפו, זה גם יקרה.
- המפגש עם האוסטרלים הוא מפגש מגניב למדי. ה-No Worries שלהם מחליף כמעט כל ביטוי שאפשר להעלות על הדעת: "סבבה", "אחלה", "מצוין", "בבקשה", "אין בעד מה", "אין שום בעיה", "בכיף", "שטויות", "בטח", "בשמחה" ועוד שורה של ביטויים שבהם אנחנו משתמשים. מצד אחד, יש בזה משהו קצת שטוח (למען השם, אתם לא יכולים לחשוב על עוד צירופי מילים?!) ומצד שני, הוא מבטא בצורה די מדויקת את הלך הרוח הכללי במקום: "אין בעיה, הכל בסדר".
- כתבתי בפייסבוק על המפגש עם הקהל האוסטרלי שיש בו משהו מאופק כאשר הוא "קהל" ומשהו מאוד חם כאשר אתה נפגש איתם אחד-על-אחד או בהתכתבויות אלקטרוניות. ועדיין, ביום השני של הכנס, נדמה שהם התרגלו לסגנון הישראלי הקצת פרוע שלי שבהתחלה קצת הימם אותם והתוצאה היתה מפגש תרבותי מצחיק, בלתי אמצעי ומאוד חם. אגב, נפגשתי לשיחת אחד-על-אחד גם עם כמה ישראלים שיושבים בבריסביין דרך קבע. גם המפגש איתם היה פותח-עיניים ומעורר מחשבה ואני בטוח שהוא מהווה תחילתה של ידידות נפלאה.
- אוסטרליה רחוקה מישראל, אין בכך ספק, והחשש מהטיסות הארוכות היה גדול. לא אחדש דבר כאשר אומר ש"קאת'י פסיפיק" היא חברת תעופה מצוינת ובכל זאת די מרשים לעבור חוויית טיסה אינטנסיבית שמורכבת מכמעט ארבע טיסות כמו-ניו-יורק (מבחינת האורך) שהן לא סיוט מוחלט. המושבים מרווחים, השירות מצוין ואדיב, מערכת הבידור במטוס מושלמת, האוכל טעים ושונה מטיסה לטיסה ומה שיש לו פוטנציאל להפוך לזוועה מתגלגלת הפך לחוויה סבירה ואף יותר מכך. נכון, זה אף פעם לא תענוג גדול לשבת במטוס כל כך הרבה שעות, ועדיין, לא ירדתי או עליתי על שום טיסה כשאני מקלל ומבחינתי זה חידוש עולמי.
- אל הכנס הגעתי בשל קורא אחד של הגלוב, גלעד גרינבאום, שהיה אחראי על התוכן של הכנס. אחרי התכתבות קצרה בפייסבוק, כמה שיחות טלפון ומבלי שנפגשנו מעולם, סגרנו (בעזרתו האדיבה של דני שביט, מנכ"ל "סמל מרצים"), שאגיע לאוסטרליה. העבודה לפני הכנס ובכנס עצמו היתה אינטנסיבית אבל בזכותו של גלעד, היא היתה משעשעת, מלמדת ומאוד מספקת. אני כל כך לא מצטער שקיבלתי את ההצעה שלו ואם זה תלוי בי, אנחנו ניפגש בהזדמנויות רבות נוספות. כסף בא וגם הולך אבל העבודה עם אנשים שאתה אוהב ומעריך (גלעד וג'קי פלוס כמה חברים אוסטרלים חדשים), העבודה בסביבה תומכת, מפרגנת ומאתגרת שמוציאה ממך את המיטב וכלל לא מרגישה כמו עבודה, שווה, לפחות עבורי, הרבה כסף.
- מהרבה בחינות ישראל היא חוויה טוטאלית. היא עוטפת אותך מכל כך הרבה כיוונים עד שאתה בטוח שישראל היא העולם. מספיקות חמש דקות מחוץ לישראל כדי להבין שהיא ממש לא העולם (שלושת נהגי המונית שפגשתי במהלך השבוע לא שמעו מעולם על מקום בשם "ישראל", לא יודעים איזו שפה מדברים בה או מה זו "ירושלים"). אני כמובן לא מדבר על טיול בחו"ל שכולנו עברנו בפורמט כזה או אחר, אני מדבר על עבודה בחו"ל – מפגש עם סגנון, תרבות ודרך מחשבה אחרים לגמרי ממה שאנחנו מכירים. בשנה הקרובה אנסה להקדיש יותר זמן ומשאבים למבט החוצה ולפיתוח פרויקטים ואתגרים שאינם בהכרח מקומיים. למעשה, כבר התחלתי. יהיה דיסקו.
כתיבת תגובה