אמיתי מגד כותב בערוץ הניו-אייג' של אתר האנרגיה על כך שהחשיבה היא מקור כל הרע. כמובן שכאשר אני קורא כזה טקסט אני חייב להכיר את הכותב כיוון שמחשבה כה עמוקה פשוט עושה לי את זה. את נכנסתי לאתר שלו וקראתי טקסטים שלו. הנה תחילתו של אחד מהם:
הסיפור הוא כזה והוא בוודאי לא חדש לכם: אנחנו מתגלגלים. הנשמה שלנו בוחרת להתגשם בתוך גוף ולעבור מסע בתוך הגוף האנושי כדי לצמוח. במהלך המסע הזה מזדהה הנשמה עם הגוף ושוכחת את טבעה האמיתי. היא שוכחת שהיא, כנשמה, אינה באמת נפרדת מכל השאר, מהבריאה, מהיקום, מהמוחלט. אך כיוון שהיא חלק מהבריאה, כיוון שיש בה ניצוץ אלוהי, גם היא מסוגלת, בקנה מידה קטן אומנם, לברוא. ומה שהיא בוראת זה את ה"אני" או ה"אגו". תמונה דמיונית, הולוגרמה שאין בה ממש, של קיום נפרד, של זהות עצמית אינדיבידואלית.
ה"אני" הזה מתחיל לפעול בעולם מתוך רצון עצמאי משלו, הנפרד מהרצון של המוחלט, של הבריאה. וכשהוא פועל באופן הזה הוא יוצר לעצמו קארמה. ככל שהוא יוצר לעצמו יותר קארמה כך הוא הולך ומסתבך בתוכה, מזדהה עם היצירה שלו, ושוכח יותר ויותר את טבעו האלוהי. יחד עם שכחה זו הוא גם מביא סבל רב על עצמו ועל אחרים ומפתה גם אחרים להישאב לתוך האשליה הזו של מופרדות.
מכל זה צריך ה"אני" שלנו להשתחרר. הוא צריך להשתחרר מהאשליה של קיום נפרד ולהיזכר בטבעו האלוהי. לכשייזכר לבסוף בטבעו האלוהי יוכל להצטרף מחדש ל"צבאות השם" ולסייע לאלוהים במלכת הבריאה. אלוהים, כדאי שנזכור, זקוק לעזרתנו. אך כל עוד איננו לומדים להתיר את התסבוכת שיצרנו איננו כשירים עדיין לסייע במלאכת הבריאה.
באמת שאני לא מבין אתכם. יש לכם אפשרות להצטרף מחדש לצבאות השם ואתם לא קופצים על המציאה?
הטקסט של מגד הוא דוגמה קלאסית לכתיבה ניו-אייג'ית. ממבו-ג'מבו וגיבוב משפטים כמו-עמוקים מחוברים ביחד כדי ליצור תחושה של מחשבה סדורה ומלאה כאשר בפועל אין בה אלא ריקנות טקסטואלית שמחפה על שרטלנות מוכרת.
בסרט 8 מ"מ, יש קטע שבו הגיבור תופס את יוצר סרט הסנאף שהוא רודף אחריו ובועט בו. הוא אומר לו: "אדי, אף פעם לא יימאס לי להכאיב לך". לאט לאט אני מכיר בעובדה שאף פעם לא יימאס לי לבעוט בטקסטים המטומטמים האלו של אנשי הניו-אייג' שמציעים לך להכיר את עצמך בין השאר באמצעות "ריקודים מקודשים".
כתיבת תגובה