תרבות הסטארטאפים – מבט מבפנים

בתקופה האחרונה אני קורא יותר ויותר טקסטים שמציגים את תרבות הסטארטאפים ועמק הסיליקון מבפנים, והמראה, איך לומר, רחוק מלהיות סימפטי. הטקסט האחרון, של אנה ויינר (שאני די משוכנע שזה לא שמה האמיתי), שפורסם באתר האינטרנט של המגזין N+1, הוא טקסט מוצלח במיוחד, גם אם ארוך, והוא גורם לך להצטער שאתה לא יכולת לכתוב טקסט שכזה (טקסט מוצלח אחר מספר את סיפורו של עובד שפוטר מפייסבוק, אבל יש טקסטים רבים נוספים).

כעיתונאי סיקרתי את תעשיית הסטארטאפים בסיבוב הקודם שלה, זה של סוף שנות התשעים וראשית שנות האלפיים. סיקרתי את עלייתה ובעיקר את נפילתה. בשנים האחרונות עמק הסיליקון שוב חוגג אבל בהדרגה, כך לפחות לתחושתי, האוויר החם שוב יוצא מהבלון. לא מדובר, כך אני מבין, בפיצוץ נוסח הפיצוץ שריסק את בועת הדוט.קום, אלא יותר בשחרור הדרגתי, לעתים חרישי יותר ולעתים מעט יותר רועש, של האוויר שמילא אותה. הכסף כבר לא כל כך קל ובעיקר, יותר ויותר קולות מתארים את המרכיבים המגוחכים, האבסורדים ממש, של תרבות חברות ההייטק / עמק הסיליקון / חברות הסטארטאפ. הטקסט של ויינר, כאמור, הוא דוגמה מוצלחת לכך. היא מתארת תרבות צבועה, רקובה, עייפה, כזו שמשחקת את המשחק אבל נשחקת במהירות, נדרסת תחת העומס, שוביניסטית להחריד ומגוחכת בשבלוניות הכאילו מקורית שלה.

ברשימת החברים שלי בפייסבוק יש לא מעט אנשים שקשורים בתעשייה הזו: או שהם מסקרים אותה, או שהם פעילים בתוכה. יש בהם אנשי הון סיכון, יזמים, עובדים מן השורה, מנהלים בכירים, אנליסטים, דוברים, יח"צנים, עיתונאים ועוד. לא כולם כותבים על העבודה שלהם אבל אלו שכותבים עליה עושים זאת תמיד באושר גדול, בשמחה מופגנת, מופגנת כל כך שאני מרגיש כאילו נותנים לי להחזיק צמר גפן מתוק בלי המקל.

בשנתיים האחרונות הייתי עד לכמעט כל כנס טכנולוגי שהתרחש ברחבי העולם מבלי שנסעתי אפילו לאחד מהם. התמונות מהכנסים תמיד נוצצות: כולם מחייכים, שמחים, מאושרים, כולם מתארים בהתלהבות את הדוברים המרתקים שעל הבמה, ומשתמשים במילים כמו "השראה" או "disruption" כאילו היו ו' החיבור. כמתבונן מהצד אני עובר על התמונות האלו ורואה את אותם האנשים, לבושים באותם הבגדים עם אותם תגי שם ומזוודת טרולי שנגררת אחריהם, ואני מודה לכל האלים, הישנים והחדשים, שאני לא צריך לקחת חלק במפעל הזה.

אין ספק שיש בעולם הזה כמה דברים מסעירים, אין ספק שהוא יכול להזרים לתוכך כמויות מסחריות של אנדרנלין, אבל ליטרים הצביעות שהוא מכיל מוציאים לי את האוויר מהריאות. לפעמים אני מגיע להרצאות בחברות האלו ואני לא יכול שלא לחייך אל מול התרבות שלהם שבעיניי היא כמעט תמיד תרבות מפלסטיק. היא מזכירה לי יותר מכל את לאס-ווגאס: נוצצת מבחוץ אך בודדה מבפנים, זוהרת על פני השטח אבל רדודה להחריד. הלוואי והייתי יכול לגשר על הפער בין הגלאם לבין המציאות, הלוואי והייתי יכול לשחק את המשחק – יש אנשים שעושים לא מעט כסף מהדבר הזה, אבל לתחושתי הייתי קצת מת מבפנים אם הייתי מנסה.

"זה לא שמקומות עבודה אחרים טובים יותר", מסבירים לי החברים מהתעשייה, "לפחות ככה אתה אדון לזמן שלך, לעצמך", הסביר לי פעם אחד היזמים, "זה לא כאילו שבאקדמיה טוב יותר", אמר לי אחר. יכול להיות שהם צודקים. יכול להיות שמי שמסתכל על האנשים שהולכים כל בוקר לעבוד בחברת ביטוח או במרפאת חיות, במשרד אדריכלים, עורכי דין או רואי חשבון, במשרד ממשלתי או באקדמיה, חושב שמדובר באנשים חסרי דמיון, שלא מציבים בפניהם אתגרים חדשים, שלא מנסים "להפוך את העולם למקום טוב יותר" (אולי הקלישאה מספר 1 של עמק הסיליקון). יכול להיות שהם צודקים. מי כמוני מכיר את החוליים של עולם העיתונות או ההשכלה הגבוהה. אבל בעיניי, המציאות שלהם מגוחכת לא פחות והיא מתוארת בצורה מוצלחת למדי בפסקה הזו של ויינר:

I attend a networking event at an office whose walls are hung with inspirational posters that quote tech luminaries I’ve never heard of. The posters say things like “Life is short: build stuff that matters” and “Innovate or die.” I am dead. Our interior designer tried hanging posters like these in our office; the front-end engineers relocated them to the bathroom, placed them face to the wall