איילה זמרוני, "כתבת" גלובס, פרסמה אתמול במדור "מחלקת עסקים" בגלובס את הסיפור שכותרתו "אבי זינגר מתנצל". הנה הסיפור (אין לינק. הרי זה גלובס)
מנכ"ל בן אנד ג'ריס, לא להאמין למשמע אוזניו כשקיבל בחול המועד כמה טלפונים נרגזים מחברים-לקוחות שהתלוננו שהם לא מוצאים גלידות של החברה כשרות לפסח. זינגר התנצל, והסביר שכנראה שמזג האויר החם הריץ את הלקוחות למקררים, ולצד המצות והגפילטע פיש נחטפו כל הגלידות הכשרות שהחברה ייצרה.
זינגר סיפר שהחברה ייצרה לחג 30% יותר גלידות כשרות לפסח מאשר אשתקד, שזה 40 אלף ליטר גלידות כשרות. אף אחד בחברה לא חשב שהגלידות יחוסלו עד קראת ה"מה נשתנה" בליל הסדר.
החברה גם לא ממש יכלה לייצר עוד גלידות, כי מתוך מחשבה שהמלאי יספיק, היא הוציאה את כל העובדים לחופשה מאורגנת.
ואני שואל, בשביל מה צריך פרסומאים ופרסומות כשיש כאלו "עיתונאים"? תראו איך בידיעה קצרה בת 100 מילה או משו, הצליחה עיתונאית אחת לעשות שלוש פרסומות (ובחינם, למרות שכבר אי אפשר לדעת):
א. למר זינגר אין לקוחות. יש לו חברים-לקוחות.
ב. המוצרים של החברה כל כך מוצלחים, כל כך טובים, שלא היה מספיק מהם בפסח למרות שהחברה ייצרה יותר גלידות מאשר שנה שעברה.
ג. החברה כל כך טובה, כל כך נעימה, שהיא הוציאה את כל העובדים לחופשה מאורגנת וגם כאשר ראתה שהיא צריכה אותם, היא לא השיבה אותם מהחופשה.
זו פסבדו-עיתונות במיטבה. פרסומת בוטה שנראית כאילו נוסחה במשרד יחסי ציבור במיוחד למדור הזה שעוסק ברכילות עסקית. שמישהו ייתן לגברת זמרוני את פרס רני-רהב.
עדכון: וללא קשר לפוסט הזה, תחרות ווב 2.0 כל כך השפיעה עליי שהיום, ב"ממון" מופיע טור שלי (שהיה במקור 300 מילה, הורחב ל-800 מילה והורחב פעם נוספת ל-1,500 מילה) שמוקדש כולו לבועה 2.0.
כתיבת תגובה