אנחנו אוהבים מספרים עגולים. כשחושבים על זה מבינים שזה בסך הכל די טיפשי וגם לא ממש הוגן (אין לי ספק שהמספרים הלא עגולים מתרעמים, נראה לי שבצדק), ובכל זאת, אנחנו נמשכים אליהם.
מערכת היחסים שיש לי עם הגלוב שלי היא אחת ממערכות היחסים הארוכות ביותר בחיי, כך שאני מניח שהעובדה שאני מתחזק את הגלוב, במידה כזו או אחרת של מחויבות והתמדה, לאורך תקופה כה ארוכה, מלמדת משהו על מידת החיבה שאני רוחש לו כמו גם על המקום שלו בחיי. דווקא מכיוון שהרבה פלטפורמות ביטוי פתוחות בפניי, אני אנסה יום אחד להסביר, בעיקר לעצמי, מתי אני בוחר לכתוב פה, אני אני בוחר לשלוח טור ל"הארץ" או ל"העין השביעית", מתי אני בוחר להעלות סטטוס לפייסבוק ומתי ציוץ לטוויטר. האבחנה בין הפלטפורמות השונות היא לא תמיד טריוויאלית וגם אני לא תמיד מצליח להסביר לעצמי למה עכשיו כאן ולא שם, למה קצר ולא ארוך, למה עכשיו ולא אחר כך.
כצפוי, השנה האחרונה היתה שנה דלילה יחסית בכתיבה פשוט מכיוון שאני מתקשה למצוא את הזמן. זו גם היתה שנה הרבה יותר דלילה בכתיבה עבור "העין השביעית", בהופעות ב"לונדון וקירשנבאום", בהרצאות החיצוניות שאני נותן וכן הלאה. אני מודה שאפילו אני לא שיערתי בנפשי עד כמה תפקיד הדיקאן של בית הספר לתקשורת הוא תפקיד ששואב ממך כל טיפת זמן פנוי. למרות זאת, עברה עליי שנה מרתקת – ללא ספק המרתקת ביותר מבחינה מקצועית – מאתגרת ומלאה בחוויות שלא תיארתי לעצמי שאחווה. רובן ככולן תרמו לי באופן אישי כמעט מכל בחינה אפשרית. אני רק יכול לקוות שגם אני תרמתי לאחרים.
אני מודה לכל אלו שעדיין שומרים אמונים לגלוב, ומדי פעם, כאשר אני מואיל בטובי לכתוב משהו, הם קופצים לפה כדי לקרוא, להגיב, להעיר ולהציע.
להתראות במהלך השנה הבאה כל הדרך אל המספר הלא עגול הבא.
כתיבת תגובה