כבר הרבה מאוד שנים, מאז שאקיל או'ניל וקובי בראיינט (ולפני כן שושלת מייקל ג'ורדן) שלא ראיתי משחק בגמר NBA. צירוף של לילה ללא שינה ודיוויד בלאט גרם לי לצפות בחלקים במשחק הגמר הראשון של ה-NBA, קליבלנד נגד גולדן-סטייט. לא ממש נהניתי.
הסיבה שלא ממש נהניתי, כך נראה לי, היא שאני מתקשה לראות במה שהתפתח ממשחק הכדורסל כפי שמשחקים אותו ב-NBA, כמשחק מעניין במיוחד. אולי זה תמיד היה כך ואולי זה רק החריף בשנים האחרונות (כאמור, אני לא ממש עוקב), אבל המשחק נראה כמו שתי קבוצות שבהן שחקן אחד לוקח את הכדור מול שחקן אחר, שמונה שחקנים אחרים מסתכלים ואז השניים ההם משחקים אחד-נגד-אחד. זה פשוט משעמם תחת.
נכון, שני השחקנים שמשחקים אחד-נגד-אחד הם שחקנים מהשורה הראשונה. הם אתלטיים, הם מסוגלים לעשות דברים מדהימים, הם אלילים. אבל זה פשוט משעמם לראות ככה משחק שלם. אמנם אצל קליבלנד זה בולט במיוחד עם לברון ג'יימס הבלתי נסבל ולכן בעיניי קליבלנד היא קבוצה הרבה, הרבה יותר משעממת והרבה פחות מוצלחת מגולדן סטייט, אבל נראה שזו הפכה לפילוסופיה בשני הצדדים של המגרש. הפילוסופיה אומרת שיש שני מהלכים במשחק:
א. אני לוקח את הכדור נגד השחקן שלי, מנסה לעבור אותו כשהשאר מסתכלים.
ב. אני חודר פנימה לסל, מוציא את הכדור למישהו שעומד מאחורי הקשת והוא מנסה לקלוע שלשה.
כאמור, יתכן שזה תמיד היה ככה ופשוט לא שמתי לב, אבל לראות משחק שלם שמבוסס על שני תרגילים, זה פשוט לא מעניין. אולי זו לא היצטרפות של מקרים שהשנה כמעט ולא יכולתי לראות משחקים של מכבי תל-אביב בכדורסל עד הסוף כיוון שלא היתה שם קבוצה. תחת זאת היה שם אחד פרגו, שנתנו לו את הכדור ולפעמים הצליח לו יותר ולפעמים הצליח לו פחות. את מי זה מעניין? אמנם על פי רוב בקבוצות המלהיבות בהיסטוריה היה כוכב אחד גדול במיוחד (נראה לי שזה נכון גם בכדורגל) שלעתים האפיל על כל השאר, ועדיין תמיד היתה שם קבוצה מסביבו, היה אירוע קבוצתי.
מעניין האם זה מקרי שדווקא בארה"ב האולטרה-אינדיבידואליסטית, הפך משחק הכדורסל למשחק כל כך אישי ולכן כל כך לא מעניין.
כתיבת תגובה