בשורות הבאות אני מבקש להציג תזה, שאותה הצגתי בצורות שונות לאורך השנים. אני מבקש להציג אותה כיוון שהפרשנויות שקראתי בימים האחרונים על תוצאות הבחירות, על המאבק בין ימין ושמאל, בין נוני לשלדון, על כישלון הסקרים ואז כישלון העיתונאים לחזות את תוצאות הבחירות כולן-כולן, לפחות לדעתי, מחמיצות את הסיפור האמיתי שעומד מאחורי הניצחון הסוחף של נתניהו והכישלון המהדהד של השמאל.
כאשר שני מתמודדים מנסים לזכות באמון הציבור הם יכולים לתפוס אחת משתי עמדות מרכזיות. הראשונה היא עמדה של שנאה. המילה "שנאה" היא מילה גדולה ואני מכיל בתוכה גוונים מורכבים יותר כמו "פילוג", "שיסוי", "פחד", "התלהמות", "מאבק", "מלחמה" וכן הלאה. העמדה הזו היא עמדה תמיד אפלה, תמיד חמוצה, תמיד מציגה תסריטי אימה ביחס לעתיד.
העמדה השניה היא עמדה של תקווה. גם "תקווה" היא מילה גדולה ובתוכה אפשר להכיל מסרים כמו "איחוד", "שיתוף", "שילוב", "צירוף", "פשרה", "אחווה", "ביחד" וכן הלאה. העמדה הזו היא עמדה אופטימית במהותה והיא תעדיף להציג תסריטים אופטימיים ביחס לעתיד.
נתניהו הוא במובהק איש העמדה הראשונה. גם תומכיו הגדולים יסכימו שהעולם שהוא מתאר הוא עולם אפל, רדוף, חשוך ומלא סכנות. עולם הדימויים של נתניהו מבוסס על השואה ומשום כך הוא לעולם יציג תמונת עולם שבה פועל נאצי תורן. אני מבקש מהקוראים להתייחס למילה "נאצי" לא במובן השטחי, הגודוויני של המילה, אלא במובן המורכב יותר: דמון אפל ומפחיד, בוגימן אולטימטיבי שרק רוצה את רעתנו ומשום כך אנחנו תמיד חייבים להיות מוכנים להילחם בו.
הנאצי התורן הוא placeholder, הוא פוזיציה ריקה שאפשר לשפוך לתוכה גיבורים וקבוצות שמתחלפים בהתאם לצורך פוליטי ספציפי ומשום כך היא פוזיציה אפקטיבית מבחינה פוליטית. הנאצי התורן יכול להיות השמאל, ערוץ 10, ידיעות אחרונות, נוני מוזס, האליטות, בית המשפט העליון, הערבים, העובדים המאוגדים, החמאס, דעאש, איראן, ערפאת, אבו-מאזן, ברק אובמה, עובדים זרים, מסתננים ופליטים, 'בצלם', ממשלות זרות, עמותות וכן הלאה.
מכיוון שב-DNA התרבותי של כולנו, הנאצי הוא החזק, החמוש, האכזרי והמרושע, לחיצה על "כפתור הנאצי" מעוררת בציבור הישראלי תחושות של פחד שאותן נתניהו מלבה על בסיס קבוע. אל ה-DNA התרבותי מצטרף ה-DNA האבולוציוני שהתפתח לאורך מאות אלפי שנים: לכולנו אינסטינקט בריא של פחד והוא בריא כיוון שהוא שומר עלינו – הוא זה שמורה לנו להימנע מסכנה, להיערך מולה, להיות דרוכים. לכן כאשר אנחנו מפחדים אנחנו מסבירים לעצמנו שיש לכך סיבה טובה וכדאי שנאזין לו. נתניהו הוא הפחד בהתגלמותו.
אחרי שהנאצי התורן סומן (יכולים להיות כמה כאלו בעת ובעונה אחת), אחרי שברור מי הרעים ומי הטובים וברור ממי צריך לפחד, אפשר להוציא אל הדרך קמפיין של שיסוי. על הטקטיקה הזו של נתניהו כתבתי לפני כמעט חמש שנים. נתניהו הוא אמן השיסוי הישראלי.
ניתוח של המהלכים הפוליטיים של נתניהו חושף שורה שסעים שנתניהו בונה, מטפח ומרחיב באופן קבוע: חילונים (שרוצים שחרדים יתגייסו) נגד חרדים, אובמה (שרוצה את רעתנו) נגד ישראלים, ערבים (שנוהרים בהמוניהם לקלפיות) נגד יהודים, עובדים מאוגדים (בטלנים, מרוויחים הון עתק), נגד עובדים לא מאוגדים, המגזר הפרטי (האיש הרזה) נגד המגזר הציבורי, עמותות (שמנסות "להפיל" את השלטון), נגד אזרחי המדינה, פרס (שיחלק את ירושלים) ורבין (הבוגד) נגד הימין, אבו-מאזן (מכחיש השואה) נגד ישראל, התקשורת (העוינת, השמאלנית, המגויסת, המסיתה) נגד המדינה והכוכב של בחירות 2015, נוני מוזס, טייקון התקשורת האנונימי, השקרן, הרמאי, השמאלן, התככן, ממליך המלכים, המושך הנסתר בחוטים נגד ראש הממשלה.
יוסי ורטר הציג בשבועות האחרונים שתי דוגמאות לאופן שבו נתניהו חושב ופועל. לפני חודש הוא סיפר:
אחת מעצות הזהב שנתניהו נוהג לשנן ליועציו בכל עת שהסערה התקשורתית התורנית פוקדת אותו ואת רעייתו, מגנטית הסקנדלים, היא: "תהפכו את זה לפוליטי". הוא מרביץ בהם את התורה הזו באדיקות משולהבת, כמטיף אוונגליסטי מיוזע שגילה את האור הגנוז. תהפכו את זה לפוליטי, כי כל עוד השיח מתנהל במגרש האלקטורלי של ימין מול שמאל, תקשורת מול הליכוד, אליטות מול ראש הממשלה, היתרון תמיד יהיה בידי הצד המותקף, המשוסה, המבוקר. מדוע? כי שם נמצא רוב העם.
אם לוקחים כל נושא והופכים אותו לפוליטי, אפשר למסגר אותו באופן שבו נתניהו ממסגר כל דבר: פחד מפני מי שתוקף אותנו.
היום מספר ורטר שכאשר נתניהו ראה ש-58% מהציבור סבורים שהוא מתאים לתפקיד ראש הממשלה, ירידה של 8% בהשוואה לסקר קודם, הוא אמר לסובבים אותו שצריך לדאוג שהנתון יגיע ל-50%. מדוע?
הוא קלט כי ככל שמצבו האלקטורלי ייראה רע יותר, חסר תקווה יותר, נואש וסופני יותר, כך יקל עליו להשיק את גל הצונאמי הלאומני מחד, השבטי מאידך, שיחזיר את מצביעיו המאוכזבים הביתה לליכוד, וישכנע את הדתיים־לאומיים לבגוד במפלגתם ולערוק למחנהו. לא כדי להציל אותו. כדי להציל את עצמם.
המהלך של נתניהו הוא לעולם מהלך של one-two punch – "פחד"-"תוקפים אותנו"-"אני המושיע". אחרי שסומנו האויבים כמי שמאיימים על "האומה" ומשום כך יש לפחד מהם, נתניהו מציג את עצמו כמי שיגן על האומה, הוא זועק "מי לאדוניי אליי!" ואוסף את הקולות כמו שאוספים מי-גשם אל תוך דלי.
מה שכל אלו שמנתחים את המאבק בין ביבי לתקשורת או בין התקשורת לעם או בין מישהו למישהו מחמיצים, הוא שכל המאבקים האלו הם פרי מעשה ידי נתניהו. לא לחינם דווקא בתקופה הזו נראה שהחברה הישראלית מתפוררת: טיסת השוקולד, האנשים במלון באילת, אלו שכותבים בפייסבוק שהם לא יתמכו יותר בעניים או באזרחים המתגוררים בדרום (כמובן שאין כאן באמת קמפיין, זה בסך הכל "גלובס" שמבין את מה שנתניהו הבין: שנאה מוכרת). לא לחינם בתקופה הקרובה כולנו נהיה עדים להיפר-מגזריות, שלא לומר שבטיות: בנייה למתנחלים, חינוך לחרדים, הזרמת כספים לחטיבה להתיישבות. נתניהו מטפח את השסעים והפלגים כמו שמטפחים ילד, הוא דואג להזרים כספים לכל הקבוצות שיכולות להילחם בקבוצות אחרות, שיש להן פוטנציאל להסתכסך עם מישהו.
קשה מאוד לדעת האם יש לנתניהו באמת אידאולוגיה, האם הוא באמת מאמין במשהו, האם הוא פרנואיד קליני או אופורטוניסט מוחלט, האם הוא משיחיסט שסבור שיש לו תפקיד היסטורי או חבר מרכז ליכוד שעלה לגדולה, אבל מה שבטוח הוא שנתניהו מנצח פעם אחרי פעם עם אותה השיטה: פוליטיקה של שנאה.
מה שמוביל אל הצד השני.
יש פוליטיקה אחרת והיא פוליטיקה של תקווה. לפני שנתיים, אחרי הבחירות הקודמות, ניסיתי להסביר מדוע הציבור כל כך כועס על לפיד.
הסיבה האמיתית, לדעתי, שהזעם התנקז ללפיד היא שלמרות שלכולם ברור שהאיש המרכזי שאליו צריך להפנות את כל הכעס הוא אדון מיטה מעופפת, לפיד הבטיח משהו ולא עמד בהבטחתו. לא, לא ההבטחה שלא ייגע במעמד הביניים, או שיילחם בחרדים או בכל הדברים האלו. לפיד הבטיח משהו אחר לגמרי, הוא הבטיח תקווה.
כאן בדיוק כשל המחנה הציוני. הוא נגרר אל פוליטיקת השנאה של נתניהו עם ה"אנחנו או הוא" ובעצם שפך דלק למדורה שנתניהו מלבה גם כך. אל הרצוג הצטרפה לבני שב"מצב האומה" התייחסה אל נתניהו כאל "זבל" ובכך הוסיפה עוד כמה מצביעים לנתניהו. זו אותה לבני שמסמלת את "הוותרנות", "החולשה" ושאר מילות הקוד שנתניהו מטפטף על בסיס קבוע כדי לתחזק את תחושת הפחד של הישראלים.
המחנה הציוני לא הציע תכנית, לא הציע "שחר של יום חדש", לא הצליח לשכנע שיש לו מענה להפחדות של נתניהו. לא לחינם ראשי הממשלה מהשמאל בדורות האחרונים היו רמטכ"לים, רבין וברק, כאלו שלא ניתן לטעון נגדם שהם ימכרו את המדינה. אל מול פוליטיקת השנאה, השיסוי וההפחדה של נתניהו לא ניצבה אלטרנטיבת תקווה ברורה וסדורה.
השמאל לא יכול לנצח את נתניהו במגרש השנאה כיוון שנתניהו התיישב על הפוזיציה הזו והוא לא מתכוון לוותר עליה. השמאל ינצח רק כאשר הוא ינטרל את השנאה של נתניהו באמצעות תקווה ובדיוק כאן נמצא האתגר: תקווה היא הרבה יותר מסובכת מבחינה פוליטית, בייחוד במזרח התיכון העקוב מדם. תקווה היא הרבה פחות פרימיטיבית מפחד, היא לא לוחצת על שום DNA תרבותי או אבולוציוני. אחרי שש שנים של נתניהו, ישראל היא מדינה מסוכסכת, מפולגת, מלאת שנאה, שטנה, תסכול וכעס. נתניהו הבעיר את החברה הישראלית כל הדרך אל כהונה נוספת וכעת כולם רצים לתפוס זה בגרונו של זה.
כל הפרשנים שבוחנים את הבחירות דרך המאבק של ביבי בנוני או כל מאבק אחר, משחקים לידיים של נתניהו. המאבקים הם לא הסיפור של הבחירות אלא אם כן אתם קונים את הסיפורים של נתניהו. המאבקים האלו הם מסך עשן, מהלכים פוליטיים מתוכננים שנועדו להסית את תשומת הלב של הציבור, של התקשורת, של הפרשנים, של האזרחים מהעובדה הפשוטה: לנתניהו אין אפילו הישג אחד בקדנציה האחרונה. אבל מי זוכר את זה? כל מה שזוכרים זה נוני, ערבים, V15, עמותות, ממשלות זרות, דעאש, השמאל יחלק את ירושלים, בוז'י-ציפי.
לכן גם הפרשנים שעוסקים בתקשורת ביום שאחריי ("יום הכיפורים", "חשבון נפש", "תקשורת מגויסת" וכל שאר הקשקושים האלו), הם בסך הכל פיונים אומללים שמתעסקים בדבר הלא נכון. אם יש דבר אחד שנתניהו תמיד יכול לסמוך עליו הוא שהתקשורת תעדיף להתעסק בעצמה במקום להתעסק הדבר החשוב באמת והדבר החשוב באמת הוא שאנחנו חיים במדינה שבה ראש ממשלה כושל משתמש בשנאה כמכשיר פוליטי.
שיהיו לכולנו בהצלחה עם ארבע השנים הבאות.
כתיבת תגובה