יש משהו באמנון לוי, שגורם לי לפתח אקזמה, משהו שמשדר בינוניות מעצבנת, צהבהבות מעיקה ותשוקה עזה להחליף ערוץ. קריאת הטקסט הזה גרמה לי להבין שמדובר גם בצביעות ותמימות מעושה, והייתי מוסיפה גם מאוסה. הטקסט, שכותרתו "תשירי עכשיו, אחרינו המחסום", מציג את הריב שפרץ סביב שולחן הסדר בביתם של כאן גרים בכיף משפחת לוי. מסתבר שאשתו, המתנדבת במחסום ווטש, ישבה לשולחן לארוחת הסדר, עצבנית וכועסת, וסירבה להשתתף בקריאת ההגדה.
לוי, ככל הנראה חטף ג'ננה.
"דיבוריה על העוני וההשפלה והרעב שאנחנו מטילים שנים על הפלסטינים נשמעו לי כל-כך צורמים, כל-כך לא במקום, כל-כך מקוממים וכל-כך משביתי שמחה. ביקשתי ממנה להניח לנו. די עם המחסומים. היא לא יכלה להפסיק. די, אמרתי, מה ביקשתי בסך הכל. תני לעצום עיניים בשקט. תני לשמוח. תני להעמיד פנים ששום דבר נורא לא מתרחש בשמי ממש ברגעים אלו בשטחי הגדה. היא סירבה להניח לי".
בסופו של דבר, ואני עושה המתת חסד לטקסט, אשתו של לוי עזבה את השולחן. הוא, מצדו, הידק "את מפית האוכל אל צווארי והמשכתי לשיר". מתי נפל לו האסימון? הנה ניחוש מושכל – באותו לילה, כשאשתו בישרה לו שהוא יישן על הספה.
מה שמעצבן אותי כל כך בטור הזה, הוא הצביעות. דחיל רבאק אמנון, אתה חושב שאשתך צודקת? לך תעמוד במחסום, תרום סכום זעיר מהמשכורת הנדיבה שלך כטאלנט, התייצב לצד אשתך בליל הסדר, ערוך סדר אלטרנטיבי במחסום, נצל את הפופולריות שלך כדי להסביר לאומה כולה למה צריך לקום ולעשות מעשה. אבל לא. הוא בוחר בלא לבחור, בלשתות את הכוס של אליהו ולהשאיר אותה גדושה, בלשבת ולבלוס ואז לקום ועלק להכות על חטא, וזה – מה לעשות – לא משכנע במיוחד.
כתיבת תגובה