זמן קצר לאחר שחזרנו מהטיול שלנו ביער השחור, פרסמתי פוסט בו ריכזתי כמה רשמים, חוויות, הערות ומסקנות. אל מסקנה אחת, אולי החשובה מכולן, הגעתי באיחור.
לחופשה הזו יצאנו עם שלוש מצלמות: מצלמת וידאו, בה כמעט ולא עשינו שימוש, מצלמת סטילס דיגיטלית גדולה, עליה אני הייתי אחראי, ומצלמת סטילס דיגיטלית קטנה, שהופקדה בידיה של נגה (עוד לא בת 11). היא היתה אצלה בתיק, היא בחרה מה לצלם, את מי לצלם, כמה לצלם ואיך לצלם.
יומיים אחרי שחזרנו העברתי את כל התמונות, משתי המצלמות, אל המחשב. את התמונות שאני צילמתי היכרתי אבל בתמונות שנגה צילמה נתקלתי בפעם הראשונה. נשימתי נעתקה. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי עם נגה, שמופקדת על תיק האמנות בבית. יש לה את היכולת הזו ליצור דברים – ציורים, פסלים, שירים, סיפורים, סרטונים – שגורמים לנשימתי להיעתק. עכשיו אלו היו תמונות.
הבחירה מה לצלם ואיך היא תמיד בחירה מרתקת וכאשר היא מגיעה מהראש של ילדה בת 10, היא מרתקת במיוחד. נגה צילמה יותר מ-300 תמונות בשבוע הזה, חלקן תמונות של אחיותיה, של עצמה, של כולנו. מתוכן בחרתי בסך הכל שש.
לא נעשה בתמונות שום שינוי בשום דרך או אופן והן מוצגות כאן כפי שצולמו במקור.
המסקנה היא זו: כאשר אתם נוסעים לטיול, תנו לילד שלכם מצלמה.
כתיבת תגובה