טכנולוגיה ומלחמה – שלוש מחשבות

קטגוריות: ,

1. צה"ל ומערכת הביטחון מפגינים עליונות טכנולוגית מרשימה. בראש הפיתוחים ניצבת בגאון כיפת ברזל, פלא טכנולוגי שמדהים את העולם, אבל כיפת ברזל היא לא היחידה. מזל"טים, לוויינים, מערכת "מעיל רוח" (שמונעת פגיעה בטנקים), חימוש מדויק, מצלמות תרמיות ושאר פיתוחי עלית הופכים את צה"ל לצבא אולטרה-טכנולוגי. אל מול כל הטכנולוגיות המדהימות האלו פונה חמאס בדיוק אל הקצה השני: הוא משתמש בציוד צלילה כדי לשלוח מחבלים אל חוף זיקים, הוא יורה צינורות מלאים בדלק וקצת בחומר נפץ אל לב תל-אביב, הוא חופר מנהרות וכן הלאה.

הסיבה לכך היא לא רק שלחמאס אין המשאבים הכלכליים והאנושיים להתמודד עם הטכנולוגיה הצה"לית אלא גם ההבנה שהדרך הכי טובה של החלש להתמודד עם החזק היא לפנות דווקא אל טכנולוגיות פרימיטיביות, בסיסיות. דומה הדבר לכך שהרפואה, באמצעות טכנולוגיות מתקדמות, מצליחה להתמודד עם מחלות מורכבות ומסובכות אבל מתקשה להתמודד עם נזלת.

2. אולי זה רק אני אבל התחושה שלי היא שהחברה הישראלית מתקשה מאוד, שלא לומר ממש לא מסוגלת, להתמודד עם מוות של חיילים. הסיבות לכך רבות: החברה הישראלית הפכה לחברה בורגנית במהותה, מערבית במהותה. הישראלים שנחשפים לחיים בברלין, אמסטרדם, לונדון וניו-יורק, כמהים לחיים שקטים ונורמליים על אף שאנחנו חיים במקום לא שקט ולא נורמלי על פי כל אמת מידה.

אבל אני רוצה להציג תזה (שאינני יודע עד כמה היא מדויקת) לפיה הסביבה התקשורתית החדשה, היינו רשתות חברתיות וטלפונים סלולריים, הופכת את המלחמה לקשה אפילו יותר עבור הישראלים. הסיבה היא שהפיתוחים האלו מצמצמים את המרחק בין הישראלים. המהירות שבה המידע עובר בווטסאפ ובפייסבוק גורמת לכך שישראל, שגם קודם לכן היתה חברה קטנה בה כולם מכירים את כולם, הפכה לחברה עוד יותר מהודקת.

אם במלחמת שלום הגליל שמעת על מישהו שנהרג בקיבוץ בצפון או בישוב בדרום והוא היה "תמונה בעיתון", הרשתות החברתיות מייצרות "נראות של קרבה", הן מציגות אותה באופן ויזואלי; אתה ממש רואה כמה אתה קרוב למישהו שמכיר מישהו שאח שלו נהרג. אתה נחשף לפוסט שלו, אתה רואה את התמונה שלו, אתה קורא את ההודעה האחרונה שהוא שלח בווטסאפ, שבדרך לא דרך הגיעה גם אליך.

לקרבה הזו יש, כמובן, יתרונות לא מעטים שכן היא יוצרת לכידות שהיא תנאי כמעט הכרחי למאבק לאומי. אבל יש לה גם "מחיר" (אני כותב מחיר במירכאות כיוון שאני לא בטוח אם זה "טוב" או "רע") והמחיר הוא שאנחנו מתקשים להתמודד עם מוות של חיילים בקרב, חיילים שנשלחו לשם על ידי המדינה כדי להגן עלינו. תוסיפו לכך את המדיה המסורתית – בעיקר הצהובונים – שגם כך מדגישים את האישי, שמדביקים "הילד של כולנו" לכל אירוע, וקיבלתם מתכון שבו החברה הישראלית לא מסוגלת לייצר את המרחק המנטאלי הנדרש מחברה ששולחת את בניה ובנותיה לקרב.

3. עיקר תהילתה של המדיה החברתית נעוץ בכך שהיא משמשת פלטפורמת פרסום אישית – היא תחנת השידור הפרטית שלי. תחנת שידור פרטית מאפשרת לי לדבר באופן חופשי ולא מגויס. אני לא משמש דובר של אף אחד – אני מספר על חוויותיי, על תחושתיי, על מצבי. למרות זאת, זה היה רק עניין של זמן עד שתאגידים וגם המדינה החלו לפעול במדיה החברתית או בניסיון לאסוף מידע על האזרחים או בניסיון להעביר את המסר שלהם.

ביום שישי פרסם איתמר אייכנר, בעמוד האחורי היוקרתי של "ידיעות אחרונות", ידיעה על פעילות שמבצעת רשת "אורט" באמצעות תלמידיה.

מדובר בפרויקט שהקימה תנועת "אורטוב" של רשת אורט במסגרתה כ-300 בני נוער מכיתות ח'-י"ב, המצוידים באנגלית שוטפת, הופכים לשגרירי הסברה של המדינה. על פניו לא ברור מה הבעיה בכך: תלמידים ישראלים מפשילים שרוולים ויוצאים להילחם בשדה הקרב של טוויטר ופייסבוק נגד כוחות המבקשים להשחיר את תדמיתה של ישראל בעולם. ובכל זאת, ראוי לשים לב לשתי נקודות:

א. מה היינו אומרים אם היינו שומעים שתלמידים בבית ספר תיכון ברצועת עזה מפיצים את המסרים של חמאס, מעלים תמונות בהם נראים ילדים מרוטשים לאחר התקפה של צה"ל, מסבירים כיצד צה"ל הוא צבא טרור ומוות ומדבררים את מסרי החופש והחירות של חמאס?

מן הסתם היינו לועגים לאופן שבו החמאס מפעיל את התלמידים, משתמש בהם ככלי תעמולה זול ומגוחך שמטרתו לייצר סימפטיה ואמפטיה. "הנה עוד דוגמה לתעמולה הפלשתינאית", היינו אומרים, "ראו איך הם משתמשים בילדים". אבל כאשר מדובר בתיכוניסטים החייכניים שלנו – לא רק שזה בסדר, לא רק שזה מופיע במיקום יוקרתי ב"ידיעות אחרונות", כולנו מתמלאים בגאווה. התלמידים מוזמנים לתכניות טלוויזיה בהן הם מספרים על ההתמודדות הלא פשוטה מול פלשתינאים ושונאי ישראל. כמה מזל שיש לנו שגרירי הסברה של רשת אורט.

ב. רשת אורט. מאיפה אני זוכר את רשת אורט? האם זו לא אותה הרשת שבה המנכ"ל, צבי בפלג, קרא לשימוע למורה אדם ורטה בגין שמאלנותו? אותו צבי פלג שאמר "אסור לדבר על צה"ל כעל צבא לא מוסרי"? אותו צבי פלג שקבע כי "מי שאומר שצה"ל לא מוסרי, לא ילמד ברשת שלנו"?

כן, נראה לי שזה אותו צבי פלג ואותה רשת אורט שמקימה פרויקט שמגייס תלמידי תיכון כדי שאלו יספרו לעולם כמה ישראל צודקת ומוסרית. צירוף מקרים מעניין שכזה.

תגובות

5 תגובות על “טכנולוגיה ומלחמה – שלוש מחשבות”

  1. תודה יובל

  2. לא, לא היינו לועגים לתיכוניסטים פלסטינים. לתלמידי תיכון בהחלט יכולה להיות דעה בנושאי פוליטיקה.
    כשאומרים על החמאס שהוא משתמש בילדים, מתכוונים לילדים. בני שש. לא בני שש עשרה. בתור מי שצפתה שעות על גבי שעות בטלוויזיה הפלסטינית (רש"פ, אפילו לא חמאס) אני מבטיחה לך שהאופן שבו הם משתמשים בילדיהם בלחימה היה גורם בישראל להתערבות של הרווחה.

    לגבי "הילדים של כולנו" – אין ספק שאתה צודק, אבל אתה יודע מה? אני חושבת שקשה לנו לשלוח חיילים למות מעוד סיבה: כי אנחנו חושבים שיש דרך אחרת – לרסק אותם מהאוויר, ומבחינתנו 1000 ילדים פלסטינים שמתים כי יורים מבית הספר שלהם טילים לא שווים חייל אחד שלנו. יכול להיות ש"אנחנו" (ההדיוטות שלא מבינים בצבא) טועים, ואם יסבירו לנו שלא ניתן לנקות את עזה מהחמאס רק מהאוויר, אז נרגיש אחרת לגבי מוות של חיילים. מכיוון שכל הזמן יש תמונות של פלסטינים מתים בתקשורת שלנו (למשל תמונות המבצע בכותרת הראשית של גלובס בשבוע שעבר: עשר תמונות, מתוכן 7 של עזה ההרוסה והתושבים המסכנים שלה) ואם לא אז זה דיווחים על תמונות הזוועה של עזה בתקשורת הזרה, "אנחנו" מרגישים שפוחדים לפגוע בהם באמת.

  3. שקר כלשהו

    הטכנולוגיה השתנתה והצרכים נשארו זהים:

    Sun Tzu said: In war, the general receives his commands from the sovereign, collects his army and concentrates his forces

    Gongs and drums, banners and flags, are means whereby the ears and eyes of the host may be focused on one particular point.

    The host thus forming a single united body, is it impossible either for the brave to advance alone, or for the cowardly to retreat alone. This is the art of handling large masses of men.

    When you surround an army, leave an outlet free.
    Do not press a desperate foe too hard.

    java java proxy proxy.

    קישור

  4. אני חושב שהרגישות למות חיילים החלה אצלנו עוד מימי לבנון ומקורה בדיווחי יתר של התקשורת. לא שאני מזלזל חלילה במוות של חיילים אבל כמו שנכתב, הם נשלחו להגן עלינו.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אישית אני חושב שהמקור לחלחלה שלנו על מות חיילים נובעת ממקור קדום בהרבה. משהו בתוך הDNA שלנו כיהודים. החל מתיאורי התורה בה עם ישראל יצא למלחמה וכולם חזרו בריאים ושלמים וכשזה לא קרה היה תיאור של חטא שחטא מישהו מישראל כלפי האל ובגללו קרה הדבר עבור בתיאורי המדרש על כך שבימים שלא היתה אחדות בעם ישראל ספגו הרבה אבדות. אין שום קשר לאמונה או לא גם אתאיסט גמור ספג את זה בעצמותיו. אנשים שהצדק איתם לא אמורים למות במלחמה. נכון זה נשמע כמו דבר ילדותי לחלוטין אבל אנחנו כולנו ילדים ..גם אם אנחנו משלים את עצמינו שהתבגרנו…

    תוסיף לזה את התחושה שחיילים שלנו מתים כדי למנוע מוות של אזרחים אצלם בעוד האויב לא חס על האזרחים שלו כל שכן על האזרחים שלנו ועל כל זה תוסיף את התבוסתנות שמשדרים בתקשורת (אוי אוי אוי יוריד עלינו טילים) משל מדובר פה באיזו מלחמה קיומית שאוטוטו המצרים מגיעים לרמת הגולן…

    בסה"כ אני ממש מופתע שאנשים לא מתאבדים בכל פעם שנהרג לנו חייל.
    שלא תבינו לא נכון, אני אישית בדיכאון עמוק מזה שמתים לנו חיילים…זה בהחלט לא קל בייחוד כפי שציינת שכמעט כל אחד מכיר אישית כמה וכמה אנשים שנמצאים עכשיו בעזה….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן