המאבק בין ספרים מודפסים לספרים דיגיטליים נמשך מזה זמן מה. יש הטוענים שהקרב עדיין לא הוכרע ובכל זאת נראה שהמגמה ברורה. נכון לחודשים האחרונים 30% מכלל הספרים שנמכרים בארה"ב הם ספרים דיגיטליים ולא נראה ששיעור מכירות הספרים הדיגיטליים מכלל מכירות הספרים, עומד לרדת. למעשה, יש לא מעט תחזיות לפיהן אנחנו רחוקים זמן קצר בלבד, משהו כמו שנתיים וחצי, מהרגע שבו מכירות הספרים הדיגיטליים יעלו על מכירות הספרים המודפסים.
אחת הטענות המרכזיות בזכות הספר קשורה באובייקט עצמו: במגע שלו, בריח, בתחושה של הדפדוף, בעין שמביטה בטקסט שהודפס, ממש הוטבע בתוך הנייר. הרי במיקום המדויק על הנייר בו מוטבעת המילה "אהבה" לא יכולה להיות מוטבעת מילה אחרת. מהבחינה הזו יש בספר משהו חד-פעמי ולכן, לעתים, מיוחסות לו תכונות סמליות, מקודשות.
כמובן שיש טקסטים מוקדשים ממש, שיש להם חשיבות טקסית כמו התנ"ך, עליו נשבע נשיא ארה"ב, או זה שעליו שמים את היד בבית המשפט ונשבעים לומר "רק אמת, כל האמת, ושום דבר מלבד האמת", או עותק של חוקת ארה"ב, עליו מניחים את היד כאשר משביעים פקידים בכירים כמו שגרירים.
מהסיבה הזו, התיעוד שמציג את השבעת שגרירת ארה"ב לשוויץ, סוזי לויין, ובו נראית ידה של לויין כשהיא מניחה אותה על מכשיר קינדל שמציג עותק של חוקת ארה"ב, היא לא פחות ממרתקת.
מסתבר שזה אפילו לא רעיון מקורי. כבאים בניו-ג'רזי הושבעו כשהם מניחים את ידיהם על אייפד שהציג עותק דיגיטלי של התנ"ך מכיוון שלא נמצא עותק מודפס של התנ"ך. טקס דומה התקיים בלונג-איילנד.
האירועים האלו מעלים שאלה מקסימה: מה הופך את את האובייקט לכל כך חשוב מבחינה תרבותית: האם זו הצורה שלו (form) או שמא זה התוכן שלו (content)? האם מה שחשוב בתנ"ך שעליו נשבע ארה"ב הוא שמדובר באובייקט בן עשרות, לעתים מאות בשנים, שנשמר בקפידה, שיש לו היסטוריה משל עצמו, או שמא מה שחשוב בתנ"ך הוא המילים שכתובות בתוכו ומשום כך ניתן להישבע גם על אפליקציית תנ"ך באייפון?
לשאלה הזו, שעשויה להישמע כמו לא יותר מתרגיל מחשבה משעשע, עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת. חלק לא מבוטל מהתרבות שלנו משוקע באובייקטים פיזיים. האם אנחנו מוכנים להיפרד מהם לטובת ייצוגים דיגיטליים? למשל, האם נהיה מוכן "לעלות לקבר דיגיטלי" במקום להשתטח על מצבה משיש? זו כמובן דוגמה קיצונית במיוחד אך ניתן לחשוב גם על דוגמאות אמצע לא פחות מטרידות.
כתיבת תגובה