אני מאוד מחבב את הטורים של דרור פויר. למעשה, אני מחבב את דרור פויר עצמו. יצא לנו לעבוד ביחד ב"הארץ" ובכלל יש קבוצה מצומצמת של אנשים, כתבי ועורכי הטכנולוגיה של ראשית שנות האלפיים, שהם אחים לנשק. פויר הוא אח לנשק. פויר הוא אח. נקודה.
אני כותב את זה כדי שיהיה ברור שעל אף שאני חושב שפויר הוא כותב מחונן ואדם משכמו ומעלה, הטור האחרון שלו ב"גלובס" על בנימין נתניהו ("למדתי להעריך את ביבי נתניהו") הוא בעיניי טור עצוב. שלא יהיה ספק, מותר להעריך את בנימין נתניהו, זה חוקי. מותר לחבב אותו, מותר גם להצביע לו (למרבה הצער). מה שאסור הוא לנהוג בכחש, בשקר, בכתיבה מסתירה שיש בה רמאות (אולי עצמית) של ממש.
מקוצר זמן וחשק אתייחס רק לשני משפטים של פויר.
ועדיין, אני רואה בו מנהיג. וזה לא רק מפני שכשאני מסתכל סביב אני לא רואה אף מנהיג אחר שמתקרב אליו (או מנהיגה שמתקרבת). למרות מה שאמרתי, יש בו גם מתינות. ואחריות. ורצון טוב. וחוכמה. ולהט. והומור. לא יודע איך זה קרה לי, אבל הוא מרגיע אותי.
אפשר לעבור אפיון אפיון ולראות עד כמה האפיונים האלו ריקים ואף שקריים. שנתחיל? האמת שאין לי ממש כוח, אבל הנה רק התרשמות קצרה.
נתניהו לא יכול להיות "מתון" כשהוא מעודד על בסיס קבוע שיסוי בתוך העם, הוא לא יכול להיות "אחראי" כאשר ערימה של ראשי שב"כ, ראשי מוסד, ראשי אגף המודיעין מודים שרועדות להן הביצים כאשר הם חושבים על נתניהו (וברק) ליד ההדק הגרעיני. כן, יש בו "להט" אבל זהו להט משיחי – לא מסוג הלהט שאתה רוצה מראש ממשלה. לא יכול להיות לו "רצון טוב" כאשר הוא, שר האוצר שלו והמדיניות שלו, ממשיכים לפגוע באופן שיטתי במיליוני אנשים עובדים לטובת מגזרים בלתי יצרניים, טפיליים רק מכיוון שאלו הם "השותפים הטבעיים שלו". ובכלל, אמור לי מי הם "השותפים הטבעיים" שלך ואומר לך מי אתה.
כאשר פויר כותב שנתניהו מרגיע אותו אני רוצה לשאול אותו מה בדיוק מרגיע אותו? האם זה האופן שבו טיפל בנתן אשל? האם זה האופן שבו הוא טיפל באנשים שהלכו ליועץ המשפטי לממשלה כדי שיטפל בנתן אשל? האם זה האופן שבו הוא מקיף את עצמו ביועצים שאומרים לו מה להגיד? האם זו הדרך שבה הוא מכור לסקרים כדי שליועצים יהיה חומר שדרכו הם יוכלו להגיד לו מה להגיד? האם נתניהו מרגיע אותו כיוון שהוא יודע שבעצם מי שמנהל את המדינה זו גברת נתניהו, זו שהסיפורים עליה כבר מזמן הפסיקו להדהים אותנו, זו שיש קונצנזוס מוחלט, מלא ומושלם במערכת הפוליטית שהיא זו שבעצם מקבלת החלטות בלשכת ראש הממשלה – האם בגלל זה הוא מרגיע אותו?
האם נתניהו מרגיע את פויר בגלל הדרך שבה הוא השתלט על רשות השידור, על הטלוויזיה החינוכית? או אולי זה בגלל האופן שבו הוא הוריד את ערוץ 10 על הברכיים או האופן שבו הוא מדברר את עצמו באמצעות תרומת בחירות של מאות מיליוני שקלים של מיליארדר הימורים אחד, בשם שלדון אדלסון, אשר הקים עיתון שדרכו אפילו השרים שלו עצמו מתעדכנים כדי לדעת מה הוא חושב? האם פויר נרגע כאשר הוא חושב על כך שליברמן יהיה שר הביטחון הבא או שר האוצר הבא, האם הוא נרגע כאשר הוא בוחן את הישגיו של נתניהו במערכת הבריאות המתמוטטת, במערכת החינוך הקורסת, במערכת הרווחה הלא קיימת? האם בזכות עמדותיו הליברליות בתחום זכויות אדם או בזכות החופש מדת הוא רגוע?
האם נתניהו מרגיע אותו בשל חכמתו הגדולה בניהול יחסי החוץ של מדינת ישראל, בשל האופן המבריק שבו הוא התערב במערכת הבחירות בארצות הברית תוך שהוא מהמר, יחד עם הפטרון שלו, על בובה רפובליקנית ריקה, שבאופן לא מאוד מפתיע, מכריזה על חברות עמוקה עם נתניהו? או אולי האופן שבו האירופאים מתייחסים לנתניהו ומדברים עליו, זה מה שמרגיע אותו? האם פויר נרגע כאשר הוא חושב על האופן שבו נתניהו מטפל בישראלי הממוצע, העובד, משלם המסים, זה שהולך למילואים, זה שיצא להפגין ברחובות רק לפני קיץ אחד?
אולי הוא נרגע כאשר הוא חושב על האופן שבו הוא מקדם את השוויון בנטל, את גיוס החרדים? האם הוא נרגע רגיעה עמוקה כאשר הוא חושב על הקיצוץ בתקציב בהיקף של 20 מיליארד שקל שייפול עלינו, על כולנו, מיד אחרי שהוא ייבחר שוב, קיצוץ שיפגע שוב בשכבות החלשות, במעמד הביניים ההולך ומתכווץ?
מותר להעריך ולחבב את בנימין נתניהו אבל לכתוב שאתה נרגע כאשר הוא אוחז בהגה השלטון מבלי להצביע באותה הנשימה על השורה העצומה, הארוכה, האינסופית של החסרונות, המחדלים והבעיות שהאיש הזה מביא איתו לשלטון – זה אסור.
יותר מכך, כשאני מנסה להיות כן עם עצמי, אני יודע שמי שעומד ביני לבין הימין הקיצוני הוא לא זהבה גלאון או שלי יחימוביץ' – זה נתניהו. גם מהבחינה הזו אני רוצה אותו חזק.
זה אולי המשפט העצוב ביותר בטקסט של פויר. הוא עצוב פעמיים. פעם ראשונה בשל חוסר המודעות של אדם פוליטי כמו פויר למשמעות של המשפט הזה. נתניהו נראה לפויר מתון כיוון שבתקופתו של נתניהו המדינה הפכה לימנית קיצונית. היא הפכה לימנית קיצונית כיוון שבתקופתו של נתניהו הופסק לחלוטין המשא ומתן עם הפלשתינאים וכל הדיבורים על "שלום" או "הסדר", כל אלו נותרו על רצפת האולם בבר-אילן, רגע אחרי שגמר את "הנאום ההיסטורי" שלו.
מה שנשאר בתקופתו של נתניהו זה איומים על איומים על איומים על השמדה הולכת וקרבה של מדינת ישראל, דיבורים על איומים מצפון, איומים ממזרח, איומים מדרום. איו פרטנר, אין סיכוי, הערבים הם אותם ערבים – זו הפילוסופיה השלטונית של נתניהו; הפחדה אחת גדולה. כן, יש איומים אבל יש גם סיכויים, יש גם תקוות. נתניהו הוא לא איש של תקוות, הוא איש של הפחדות. מה הפלא שהישראלים משקשקים ורוצים את המנהיגים שלהם ימניים יותר?
מה הפלא שחלק גדול מרשימת הליכוד ביתנו היה יכול להשתלב ב"תחיה" של גאולה כהן וחלקם האחר ב"כהנא חי"? מה הפלא שאפילו משה פייגלין נראה כמו יהודי חביב ומשעשע? מדינת ישראל בתקופתו של נתניהו היא מדינה ימנית, קיצונית, חשוכה ומבוהלת, מדינה שבעולם מתביישים לתמוך בה, מדינה שאפילו גדולי ידידיה מביטים בה באימה בשל הקיצוניות שאליה היא הדרדרה, ואתה מתרגש מכך שנתניהו הוא המתון? אתה רציני?
אבל חמור מכך, בעיניי, הוא האופן המבהיל שבו פויר נכנע לרטוריקה הפשיסטית של נתניהו. "חזק": מנהיג "חזק" למדינה "חזקה". ביחד נהיה "חזקים" וננהיג באופן "חזק" את המדינה שתצעד "בעוצמה" אל עבר עתיד בטוח. "חזקו" אותי כדי שאהיה "חזק" אל מול האיומים. נתניהו. מנהיג "חזק" עם ממשלה "חזקה".
והנה פויר, גם פויר, זה שהצהיר בראש הטור שלו עד כמה הוא שמאלני, גם הוא רוצה נתניהו "חזק".
דרור פויר הוא אחד הכותבים השנונים, הפוליטיים והמודעים ביותר שאני מכיר אבל נדמה לי שהוא נפל לייאוש כל כך גדול מהמצב, מהמדינה, מהיכולת לתקן אותה, שהוא מעדיף פשוט לקוות שנתניהו יהיה איכשהו, מתישהו, בדרך כלשהי, בסדר. אולי בעצם אפשר לסמוך עליו, אולי בעצם הוא היחיד שמתאים לג'וב. אני בעצם רגוע כשהוא שם.
בפרפרזה על דבריו של לינדון ג'ונסון אומר: "אם איבדנו את דרור פויר, איבדנו את את הקול השפוי בעיתונות". ועכשיו מהר, תקראו למישהו שיודע לטפל באנשים שלקו בתסמונת סטוקהולם.
כתיבת תגובה