עיתונאי נחשף כחלק מעבודתו למידע רב שאינו נגיש לציבור הרחב. עיתונאי כלכלי מדבר בשיחות אוף-רקורד עם מנכ"לים, עם מנהלי הפיתוח שמציגים בפניו גרסה ראשונית של מוצר שטרם נחשף; כתבי בריאות מדברים עם רופאים שמספרים להם על שערוריות, על מחדלים, על בעיות; כתבים פוליטיים שומעים את הפוליטיקאים כשהם מטנפים על עמיתיהם ואחר כך מתראיינים ובפיהם רק מחמאות, הם שומעים ניתוחי עומק של מהלכים, הם מתודרכים; כתבים פליליים נחשפים לחומרי חקירה, הם נמצאים בקשר אינטימי עם שוטרים, עם חוקרים וגם עם הקורבנות. המידע הזה מעובד לכדי כתבות, ידיעות ופרשנויות והוא חלק בלתי נפרד מהעבודה של כל עיתונאי. למעשה, זה חלק ארי מהעבודה עצמה.
ואולם מה קורה כאשר כתב נחשף למידע, בוחר שלא לפרסם אותו אבל כן לפרסם אותו? מבולבלים. גם אני.
הנה סטטוס שהעלתה הדס שטייף לעמוד הפייסבוק שלה המתקרא "הדס שטייף מספרת" (אלפי שלוש הנקודות במקור):
חודשים אני עוקבת אחריך, אוספת עדיות של נשים נגדך. נשות תקשורת שמספרות לי את סיפורן. סיפורים קשים, שהתרחשו לאורך שנים. עדויות על איש תקשורת אחד, אתה.
(אל תוציאו דבתו של איש רעה. לא מדובר באיש תקשורת שהמדינה מכירה את פניו, זה סיפור אחר.)
אתה כן אתה… זה שיושב מאחרי הקלעים, מפעיל עיתונאים מפיקות ואנשי תקשורת… בתוכנית טלוזיה בערוץ מוכר.
שים לב ,לא ידידי… הן מגיעות אלי אחת אחת, אחדות מספרות איך הרסת את חייהן, איך אנסת לא רק את גופן אלה גם את נפשן. איש רע, ויותר מזה.
מזלך גבר "קטן" שאף אחת, נכון לרגע זה, לא מוכנה (לצערי))להתמודד עם תלונה נגדך במשטרה. הן היו רוצות, הן מרגישות אשמות שהן לא עושות זאת. בינתיים הן מסתפקות בלספר לי את סיפריהן.. לעת עתה.
הן פוחדות. חוששות מזרועך הארוכה, חוששות למקום עבודתן. לקרירה שלהן , שילידיהן, (למי שיש,) יסבלו…אז הן מוותרות, ומנסות ללכת הלאה. אבל אז יש את רגע השבירה…
תזהר איש תקשורת לא יקר, ולא ידיד..
אני עוקבת אחריך…וגם אחרי מי שאתה עובד מולו, שיודע ושותק… לא לעולם חוסן. יום אחד תקום זאת שתאזור אומץ, ותפתח את סגור ליבה. אחריה תגענה האחרות….
תזהר…(המכתב הגלוי הזה נכתב, אחרי שיחה ארוכה וכואבת עם שלוש נשים שנפגעו מידיו מינית, אחת נאנסה ולא פעם אחת…)
יודעת.. שהמכתב הזה יגיע אליך…
תזהר…
הטקסט הזה, שנכון לשעת כתיבת שורות אלו זכה ליותר מ-60 שיתופים ולעשרות רבות של תגובות, נגוע בכל כך הרבה בעיות שקשה לדעת מאיפה להתחיל.
ראשית אני מבקש לציין כי דברי הביקורת שלי נוגעים לפרקטיקה של שטייף ולא למה שהיא מספרת. כפי שכבר כתבתי במקומות אחרים בהקשרים דומים, מי שתוקף נשים מקומו בכלא ואם מישהו מחפש מתנדב שיסגור עליו את דלת התא שלו, אני אהיה הראשון להתנדב. תקיפת נשים על גווניה השונים היא אחת העבירות המטונפות שקיימות בספר החוקים, אם לא המטונפת מכולן ואני מאחל רק רע למי שמעז לתקוף אישה. אני יוצא מנקודת הנחה שעל כך אין ביני וביניכם מחלוקת.
שנית, גילוי נאות. לפני כחצי שנה כתבתי על הדס שטייף בהעין השביעית ובעקבות הטקסט הזה שטייף שלחה לי מייל נזעם במיוחד. עניתי לה עליו. בעקבות תשובתי היא שלחה לי שני מיילים זועמים עוד יותר. עליהם כבר לא עניתי. באותה התקופה שנינו עבדנו בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל.
ועכשיו לסטטוס של שטייף.
רבים ציינו בתגובות את אומץ ליבה של שטייף, את העובדה שהיא לוחמת נועזת באנסים, שהיא לא עושה חשבון לאף אחד. כל הכבוד לה, אמרו רבים. ואני אומר שאם יש הגדרה מילונית לביטוי "פחדנות" הרי שהיא כאן לפניכם.
שטייף היא לא אזרחית רגילה. היא עיתונאית. היא לא עיתונאית רגילה, היא כתבת פלילים. משום כך, כאשר נופל לידיה סיפור מהסוג שהיא מתארת יש לה שלוש אפשרויות:
1. ללוות את הקורבנות, ללוות את החקירה, לעקוב אחריו כמו נץ וביום שהוא יתפוצץ להציג את כל המידע שאספה במהלך עבודתה הקפדנית. קוראים לזה "עבודה עיתונאית".
2. עוד טרם הגשת תלונה למשטרה, לפרסם את שמו המלא של התוקף בין אם בגלי צה"ל ובין אם ברשתות החברתיות ולהסתכן בתביעה דיבה בטענה "אמת דיברתי". קוראים לזה "אשת מצפון ויושרה יוצאת דופן" או לחילופין "טמבלית גמורה שתבלה את השנים הבאות בבתי משפט".
3. לכתוב באופן אישי לאותו איש תקשורת מסתורי את מה שהיא כתבה באופן פומבי. אחרי הכל, המטרה של הטקסט היא להרתיע את אותו אדם. קוראים לזה "המטרה הושגה".
שטייף בוחרת בדרך רביעית. היא לא שומרת את המידע לעצמה אלא מפזרת רמזים מעורפלים, מבולבלים, ריקים וחסרי משמעות. היא גם לא עושה את זה בכלי תקשורת מסורתי (רדיו, טלוויזיה, עיתון) כי היא יודעת שאין שום גוף תקשורת אחראי שיפרסם כזה דבר; היא מוסיפה חטא על פשע כאשר היא כותבת: "אל תוציאו דבתו של איש רעה. לא מדובר באיש תקשורת שהמדינה מכירה את פניו, זה סיפור אחר". כלומר, בתוך טקסט עמוס הרמזים היא מוסיפה רמז נוסף על איש תקשורת אחר (מה? יש עוד אחד?!) ובמקביל מוציאה את דיבתם של מאות אנשי תקשורת שפוטנציאלית הם-הם האנשים שאליהם היא מתייחסת; היא לא בוחרת להתייצב מול התוקף בגאון, כמי שמייצגת את חסרי הקול, הקורבנות שהותקפו, הנשים שחוללו, אלא מעדיפה בגרסה פחדנית של "אני יודעת מי אתה! אבל אני לא אגיד מי אתה!"; ואם בכל זה לא די, היא לא כותבת ישירות לאיש התקשורת, שהיא יודעת מיהו אבל היא לא תגיד מיהו, אלא מפרסמת את הטקסט שלה בפייסבוק כך שיופץ לכל עבר מבלי שיש בו בעצם חתיכת מידע שימושית אחת.
מה שמעלה את השאלה, למה? למה לפרסם כזה טקסט בפייסבוק? אם המטרה שלה היא להרתיע את איש התקשורת היא יכולה היתה לשלוח לו את ראש הסוס באופן אישי. אז כנראה שזו לא המטרה. אז מה המטרה?
הנה המטרה: הדס שטייף.
הטקסט הזה הוא עדות מכוערת לאגו נפוח במיוחד. שטייף מחפשת שמישהו יטפח לה על השכם ויגיד לה "כל הכבוד", היא מחפשת את תודת הקהל, את הכרתו, אותה תודה והכרה שקשה לקבל כאשר אף אחד לא מודע לכך שאתה יודע את מה שאתה יודע. אבל עכשיו כולם יודעים. איך? אני סיפרתי! עכשיו אתם יודעים שאני יודעת משהו שאתם לא יודעים למרות שאתם לא יודעים שום דבר חוץ מזה שאתם לא יודעים משהו שאני כן יודעת.
אם לסכם: האם איש התקשורת הורתע? אולי, אבל היה אפשר להשיג את זה במייל אישי. האם הנשים הוזהרו? לא, כיוון שאין לדעת ממי. האם יש כאן עידוד של נשים אחרות להתלונן? לא ממש, אחרי הכל היא מספרת שהנשים עצמן לא מתלוננות כי הן חוששות או לא מעוניינות. האם הדיון הציבורי הרוויח משהו? שום דבר חוץ ממסכת של שמועות, טינופים והרבה גועל נפש.
יש רק גורם אחד שמרוויח מהטקסט הזה והוא הדס שטייף, הלוחמת באנסים (מבלי להגיד את שמם), מפוצצת הסיפורים (מבלי לספר אותם), בעלת היושרה העיתונאית (אותה היא מעדיפה שלא להעמיד במבחן במקרה הזה).
מה שמחזיר אותי לנקודת הפתיחה. תקיפת נשים היא המעשה המכוער ביותר שאפשר להעלות על הדעת. המחשבה שכתבת פלילים עושה על גב אירועים נוראיים שכאלו הון פוליטי לעצמה, דוחה אותי ברמות שקשה לי לתאר.
כתיבת תגובה