בחודש מאי יתקיים פסטיבל דוקואביב. יותם אבני פנה אליי וביקש שאכתוב סקירה על אחד הסרטים שיוצגו בפסטיבל. נעניתי ברצון. הסרט שבחרתי הוא "דטרופיה" והוא מספר את סיפורה של העיר דטרויט, סיפורה של אחת הערים המפוארות בארה"ב אשר בשנים האחרונות, בעקבות המשבר הכלכלי אליו נקלעה אמריקה בכלל ותעשיית המכוניות בפרט, מתפוררת והופכת למדבר עירוני.
ב-1930 היתה דטרויט לעיר בעלת שיעורי הצמיחה הגדולים ביותר בארה"ב. כיום היא העיר המתכווצת ביותר בארה"ב – יותר מ-100 אלף בתי מגורים, מפעלים ומבני תעשייה נטושים קיימים ברחבי העיר, עובדה שמקשה על העיר לספק שירותים לכל התושבים שכן לא פעם מתגוררת משפחה אחת או שתיים בשכונות נטושות, שכונות רפאים. דטרויט משתרעת על שטח של 139 אלף מייל רבוע אבל כ-40 אלף מייל רבוע ריקים מאדם. בעשור האחרון איבדה מישיגן 50% מהעבודות הייצור שהיו במדינה. 50 אלף מפעלים ברחבי ארה"ב נסגרו ושישה מיליון עובדים איבדו את מקום עבודתם.
תושבי העיר מציגים את המפעלים האדירים לייצור מכוניות של חברות אמריקאיות שננטשו לטובת מפעלים במקסיקו. "כאשר המפעל עזב, עזבה כל השכונה יחד איתו", מספר אחד התושבים ומצביע על קילומטרים שלמים ריקים; התושבים קמו ועברו למקום אחר. ראש העיר שכר חברת ייעוץ בניסיון להציל את העיר וזו הבהירה לו: העיר מתמוטטת. שיעור האבטלה האמיתי בעיר עומד על כ-50%. מהרגע שאנשים משיגים עבודה ויש להם מספיק כסף, הם מיד נמלטים מהעיר.
בניסיון להציל את דטרויט מבקש ראש העיר להעביר עשרות אלפי תושבים ממקום למקום, לכווץ את העיר לאזור אורבני אחד שיקל על העיר לתת לתושבים שירותים. התושבים מתנגדים. העיר לא מציעה שום הקלות במס, שום תמריץ לאלו שיעברו למרכז העיר. "העיר מרוששת", מסביר ראש העיר. "אני לא יודע כמה פעמים אני צריך לומר את זה. אני לא רוצה לתת את ההרגשה שיש פה חבית של כסף שמחכה למישהו. אין". כדי להתמודד עם קריסתה הכלכלית העיר מתחילה לחתוך בשירותים שהיא נותנת לקהיליה כמו שירותי תחבורה ציבורית, עובדה שהופכת את מקבלי שכר המינימום, אלו שקמים ב-5 בבוקר כדי להגיע ב-8 בבוקר למקום העבודה שלהם, לחסרי אונים. הם מתחננים: "אנא מכם, אל תקחו מאיתנו את התחבורה. בבקשה. אנחנו לא נעמוד בזה".
בסצינה אחרת מציגים נציגי איגוד העובדים את ההצעה האחרונה של הנהלת המפעל לעובדים. "טכנאים שהרוויחו 18.50 דולר לשעה ירוויחו 18 דולר לשעה. פחות 50 סנט לשעה. עובדים אחרים שמרוויחים 17 דולר לשעה, מציעים להעביר אותם לשכר של 14.50, הפחתה של 2.50 דולר לשעה. לאנשי צוות התמיכה במפעל שמרוויחים 14.35 דולר לשעה, ההצעה החדשה עומדת על 11 דולר לשעה, משמע הם יפסידו 3.35 דולר לשעה במשכורת". העובדים בהלם. הם מסרבים אפילו להצביע על ההצעה של הנהלת המפעל. בתגובה, הנהלת המפעל סוגרת אותו.
"דטרויט היא העיר שבה נבנה המעמד הבינוני", מספר יו"ר איגוד העובדים. "הרווחת מספיק כסף, חסכת מספיק כסף, יכולת להתפרנס בכבוד. מעמד בינוני", הוא אומר כמי שנזכר בימים שאינם עוד. "אם אין יותר מעמד בינוני ואין מה שמפריד בין העשירים לעניים, הדבר היחיד שנותר הוא מהפיכה", אומר אחר.
חברות המכוניות, עמוד השדרה של דטרויט, עוברות כעת למכוניות חשמליות אבל גם את הביזנס החדש שלהן הן מעבירות לסין. העובד האמריקאי רואה כיצד כספי המיסים שלו, אלו שחילצו את החברות האלו, משמשות אותן כדי להתאושש ולהעביר עבודות אמריקאיות אל מעבר לים.
במובנים רבים סיפורה של דטרויט היא סיפורה של אמריקה כולה. מעצמה כלכלית אדירה אשר יורדת מנכסיה לטובת המעצמה שיורשת אותה: סין. האזרח האמריקאי מגלה שהוא כבר לא בעל הבית – עבודות זורמות לסין, מפעלים זורמים לסין, הקניין הרוחני זורם לסין שמצליחה לפעול כקולקטיב ממושמע בשעה שהאינדיבידואליזם הקיצוני, האולטרה-קפיטליסטי האמריקאי חוגג את ימיו האחרונים. אמריקה, שייצרה כל דבר עבור כל מדינות העולם הפכה ליבואנית, לנותנת שירותים.
בניגוד לסרטים דוקומנטריים אחרים בהם צפיתי בשנים האחרונות, "דטרופיה" הוא סרט איטי, דמוי סרט טבע, רק שבמקום שוטים ארוכים שנעים על פני ג'ונגל רוחש וגועש, "דטרופיה" מציג תמונות של חורבן עירוני, הרוס, מוזנח ומדכא, מהסוג שמזכיר את "מקס לוחם בדרכים". הסרט עמוס באנשים עם מבט חלול ומיואש המנסים לשרוד בתוך חללים עצומים של בטון, בתוך העזובה. הוא אינו סרט בסגנון של מייקל מור – הוא לא עושה לובי, לא דוחף לפתרון, לא מבקש לקדם עמדה. יותר מכל "דטרופיה" מהווה תזכורת לכך שהמעמד הבינוני פושט את הרגל בכל רחבי העולם המערבי: בארה"ב, באירופה וגם בישראל. הסיבות הן שונות ממקום למקום אבל התוצאה דומה: אנשים יוצאים לרחובות, נלחמים על קיומם, מרגישים שהשיטה כשלה, בגדה.
אלו ימי פומפיי האחרונים ואולי באמת הדבר היחיד שנותר הוא מהפיכה.
כתיבת תגובה