בימים האחרונים אני מתעורר בשעות לא שעות. כאבי הגב שלי לא נותנים לי לישון. זה גרם לכך שבשעת בוקר מוקדמת כתבתי בטוויטר "הדבר היחיד שיותר צבוע מאלו שאינם מגנים את הגליוטינה בשדרות רוטשילד היא הכתיבה של שי גולדן". ההתייחסות שלי נגעה לטקסט הזה.
זמן קצר לאחר מכן חטפתי על הראש משלוש נשים שאותן אני מעריך הערכה רבה: בירנית גורן, רוני גלבפיש ושירה מרגלית. הן טענו שאני מתרכז באדם ולא בביקורת. הן צדקו.
הביקורת של גולדן לגיטימית ועם חלקים ממנה אני גם מסכים (לא עם כולה). אין להכחיש שגולדן כותב לעתים דברי טעם ובכלל האיש יודע לכתוב. הבעיה היא שאני לא מאמין לו. ההתרשמות שלי מגולדן ממספר האינטראקציות שהיו לי איתו, והיו כמה כאלו בשלבים שונים בקריירה שלו, היא שגולדן לא כותב בכנות. תחת זאת, הוא מזהה, בין אם בצורה מודעת ובין אם לאו (אין לי מושג), מה ייתפס כעמדה שאינה בקונצנזוס אך עם זאת שיש לה אוהדים רבים – ובה הוא יבחר. לכן, כך נראה לי, יש שרואים בו קול מקורי, חתרני, ביקורתי. אני רואה שיטה, אני רואה זיוף.
ביקורת היא עניין מאוד טריקי, ואני אומר זאת כבעל ניסיון. כדי שיקבלו ממך ביקורת, בעיקר אם היא קשה, נוקבת ובלתי מתפשרת, צריכים להאמין שאתה כותב את מה שאתה מאמין בו ושאתה מאמין למה שאתה כותב. אם, למשל, יש אנשים שחושבים שאני מבקר את "מעריב" בגלל שלפני כשנתיים עזבתי את העיתון גם בשל חילוקי דעות, הם לא יאמינו לביקורת שאני כותב על העיתון. למה? כי הם לא מאמינים לי, הם לא מאמינים שהביקורת שלי עניינית. אני, כמובן, סבור שהם טועים – אבל קשה לשכנע אנשים שלא מאמינים לך. למה? כי ככה. ככה זה.
כאשר תומאס פרידמן, בעל הטור הידוע של "הניו-יורק טיימס", כותב ביקורת על ישראל, יש כאלו שלא מאמינים לו: הם סבורים שהוא יהודון קטן, אכול שנאה עצמית, כזה שמעדיף את עמדת הפלסטינאים. הם פשוט לא מאמינים לו (קראו את התגובות).
כאשר חנוך דאום כותב שהוא חושב ש"המחאה חשובה אבל…" אני לא מאמין לו. אני לא חושב שהוא חושב שהמחאה חשובה. אני חושב שהוא מבלף (שלא לומר משקר) כיוון שהוא העבד הנרצע של דף המסרים של משפחת נתניהו.
יש שיטענו שזו גישה לא בוגרת, לא אחראית, לא רצינית, שהיא לוקה ב"גופו של אדם" ולא ב"גופם של דברים". יש בזה משהו. לכן ניסיתי לעשות הפרדה במקרה של גולדן וכתבתי לבירנית שאין לי בעיה עם הטקסט שלו – יש לי בעיה איתו. רוני תהתה: "אתה מסכים איתו אבל אתה פשוט לא סובל אותו?". התשובה היא שלא מדובר ב"חוסר כימיה אישית". גולדן הוא לא חבר שלי (מעולם לא היה) ואני לא נדרש לסבול או לא לסבול אותו. אבל כקורא אני צריך להחליט האם אני מאמין לו.
כדי להמחיש את הנקודה (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות) אני בטוח שרבים היו מתקשים לקבל ביקורת ממשה קצב על נשים, מהירשזון על אתיקה ויושר ומאהוד ברק על צניעות. אני כותב "להבדיל אלף אלפי הבדלות" כיוון שגולדן לא פשע, לא אנס, לא גנב, לא הואשם ולא הורשע בדבר. ועדיין, לא חסרים מקרים שבהם קראנו טקסט שנכתב על ידי מישהו ואמרנו לעצמנו: "פפפףףף, נו באמת". זה מה שקורה לי כאשר אני קורא את גולדן. למה? כי לכל כותב יש "קול" יחודי. אין לי ספק שמתישהו קראתם ספר והסופר/ת שפשוט לא שכנע אתכם. משהו שם לא עבד, לא התחבר, נראה לא אמיתי, לא אותנטי. הקול היה מזויף. זה מה שאני מזהה אצל גולדן: הוא כותב מזויף גם כאשר הוא כותב את "הדברים הנכונים".
שלא יהיה ספק, יש לא מעט כותבים שאני מאמין להם גם כאשר אני לא לגמרי מסכים איתם. רביב דרוקר, לדוגמה, זוכה באמון שלי גם כאשר אני לא מסכים איתו. למה? כי ההרגשה שלי היא שהוא תמיד כותב את מה שהוא חושב (ואגב רביב, יש אנשים שחושבים בדיוק ההפך – הם לא מאמינים לו). זו בחירה אישית וכולנו מבצעים אותה כל הזמן.
אז כן, אני חושב שאני יכול לבצע הפרדה בין הכתוב לבין הכותב רק שבמקרה הזה בחרתי להצביע על הסתירה ביניהם: הטקסט דובר דברי טעם אבל לכותב אני פשוט לא מאמין.
* לתשומת לב המגיבים: טקסט זה לא נכתב כדי לשמש צינור אוורור לכל המבקשים לטנף על גולדן, על דאום, עליי או על כל אדם אחר. מטרת הטקסט היא להבהיר נקודה עקרונית: כדי "לקנות" ביקורת ממישהו, אתה צריך להאמין למבקר. לפחות כך זה עובד אצלי.
כתיבת תגובה