זה באוויר. זה נמצא בכל מקום, זה מטלטל את הדמיון ואת המחשבה. החשש הגדול ביותר הוא שמה שצובר תאוצה יאבד את המומנטום רגע לפני שירשמו הישגים אמיתיים. לצערי, לצעדה של מוצאי שבת הקרובה לא אוכל להגיע אבל מי שיכול להגיע, שם הוא צריך להיות. אין מקום חשוב יותר, אין זמן נכון יותר, אין רגע מתאים יותר מהמקום הזה, הזמן הזה והרגע הזה.
טרייסי צ'פמן שרה:
Poor people gonna rise up
And get their share
Poor people gonna rise up
And take what's theirs
זו לא מהפכה של אנשים עניים, לא הם המתקוממים. זו מהפכה של בורגנות זעירה וצעירה שנמאס לה שמועכים אותה, שמנצלים אותה, שנמאס לה להיות הפרה הנחלבת של המדינה. מהר מאוד הבינו אנשי האוהלים, ומיד אחריהם הפוליטיקאים, שזו לא מחאה על דיור ולא על קוטג', לא על דלק ולא על עגלות. זו מחאת ה"נמאס לנו" הראשונה והיא מכילה את רוב רובו של הציבור המרכזי בישראל – בזו עוצמתה. אך גם זו עשויה להיות חולשתה שכן אחרי שהקול שלנו יתחיל להצטרד מלצעוק "נמאס לנו!" ישאלו אותנו: אז מה אתם מציעים?
נדב אייל, אולי הסיבה היחידה שאני מצטער שהפסקתי לקנות את "מעריב" בסופי שבוע (אבל לא עד כדי כך שאשכח שב"עיתון" הזה כותבים גם ליבסקינד מעורר הבחילה וימיני הטרחן), ניסח זאת היטב כאשר כתב שמה שאנו דורשים הוא חוזה חברתי חדש; חוזה חדש בין המנהיגים לבין האזרחים, בין המדינה לתושבים. חוזה חברתי שמגדיר מחדש את חלוקת המשאבים במדינה כך שזו תהיה צודקת יותר. זה לא עניין של סוציאליזם, זה עניין של צדק בסיסי. הישראלים לא שונאים עשירים ולא מתעבים פוליטיקאים. הם שונאים עשירים שהתעשרו על חשבונם, הם מתעבים פוליטיקאים ציניים, תאבי שלטון ושררה, כאלו שהטריק היחיד שהם מכירים הוא שקר, הסתה, תככנות וצביעות. יש כאלו לא מעטים מימין, משמאל, חילונים וחרדים, יהודים וערבים.
במובן הזה המחאה הזו היא לא פוליטית כיוון שהיא לא מבוססת על קווי החלוקה הבנאליים של הפוליטיקה הישראלית הקלאסית: שמאל-ימין, חילונים-דתיים, יהודים-ערבים. אבל מי שחושב שהמחאה הזו אינה פוליטית אינו יודע מהי פוליטיקה. בראש ובראשונה פוליטיקה היא הזירה בה נחתכים סדרי העדיפויות שמכתיבים את חלוקת הכוח והמשאבים בחברה. פוליטיקה היא המקום שבו מחלקים את העוגה.
לכן אני אומר "אל תפחדו לומר שזו מחאה פוליטית". זו מחאה פוליטית. כמה אירונית העובדה שמי שמחזיק מעצמו פוליטיקאי מקצועי, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לא מבין ששטיק ההסתה הרגיל שלו ("הם שכחו מה זה להיות יהודים", "הם מ-פ-ח-ד-י-ם" ושאר ביטויים מכוערים ומפלגים), לא יעזור לו הפעם. הוא לא יצליח לצבוע את המחאה הזו בצבעים הירודים הרגילים שלו ("שמאל סהרורי", "הקרן החדשה לישראל" וכל הבולשיט הזה) מכיוון שמורים, רופאים, עובדים סוציאליים, סטודנטים ושוטרים, עובדי הייטק, אנשי שירות לקוחות, עובדי הרשויות המקומיות או קופאיות – בין אם הם מצביעים למרצ או לליכוד, לקדימה או לעבודה, כולם נאבקו יותר מדי זמן כדי לשרוד ולכולם נמאס.
אני מחזיק למהפכה הזו אצבעות כי היא הזדמנות שמגיעה אחת ל-40 שנה. אם היא תוחמץ יהיו אלו הנכדים שלנו שיאלצו להיאבק בפעם הבאה. אז בשביל הנכדים של כולנו, וגם בשבילנו, בואו וננצח הפעם ונשאיר אחרינו מדינה צודקת יותר.
כתיבת תגובה