הנה שתי עובדות לגבי היו"ר:
1. הוא מעולם לא התפקד לאף מפלגה.
2. הוא מעולם לא הצביע למפלגת העבודה.
למרות שאני מגיע מבית שתמיד הצביע למפלגת העבודה, למרות שהתחנכתי וחינכתי על ערכי תנועת העבודה, מעולם לא חיבבתי את המפלגה הזו. זיהיתי בה משהו מאובן ושמרן. המפלגה איבדה אותי באופן סופי לאחר הקדנציה הקצרה של אהוד ברק כראש ממשלה. מכאן והלאה זו היתה צניחה חופשית. הגעתו של מצנע וסילוקו כעבור שנה, השתלטותו הברוטאלית של ברק על המפלגה וההבנה שלא נותר ממנה דבר סתמו את הגולל.
אז למה אני בכל זאת שוקל להתפקד למפלגת העבודה.
הסיבה היא שלי יחימוביץ. את יחימוביץ הכרתי בחצי השנה שעבדתי בחדשות ערוץ 2. זו היתה היכרות שטחית ביותר, היכרות של מפגשים בחדר האיפור ובכל זאת, שם יצא לי לראות אותה ולשמוע אותה. כאשר היא הצטרפה למפלגת העבודה בגל הגיוסים הגדול של עמיר פרץ התמלאתי בשמחה. כמה חודשים לאחר כן, כאשר היא נבחרה בפריימריז של העבודה, יצא לי לראיין אותה בגין עמדה בעייתית שלה באחד הנושאים שסיקרתי (האמת? אני מתקשה להיזכר מה היה אותו הנושא – זכויות יוצרים, קוד פתוח – אני באמת לא זוכר. אני רק זוכר שממש לא הסכמתי עם עמדתה ותקפתי אותה על כך). התקשרתי אליה, דיברנו ובסוף השיחה אמרתי לה: "אני רוצה שתדעי, שהרגע שבו הודעת שאת מצטרפת למפלגת העבודה היה רגע של השראה, רגע של תקווה שאנשים טובים נכנסים למערכת הפוליטית". היא ענתה: "תודה. ועכשיו צריך לדאוג שזה לא יהיה רק רגע אחד".
אין ספק שאהוד ברק עשה למפלגת העבודה את טובת חייה כאשר עזב. אני מאחל לאהוד ברק 19 קולות בבחירות הבאות. אומר זאת אחרת – אם אדע שמי מבין חבריי מצביע לאהוד ברק, סביר להניח שהוא כבר לא יהיה מי מבין חבריי. צריך להיות מטומטם מוחלט כדי להצביע לברק ואני משתדל שלא להקיף את עצמי במטומטמים. אהוד ברק הוא סרטן בגוף הפוליטיקה. אופורטוניסט ושקרן, אהוד ברק הוא גידול אלים שהשתלט על מפלגה, שלח גרורות לכל מקום, המית אותה ואז עבר הלאה. אינני מאמין למילה אחת שיוצאת מפיו. אין פלא שהוא וביבי כל כך מסתדרים.
מעבר לעובדה שברק עזב, הוא לקח איתו את שאר אוכלי החינם שנבחרו לכנסת מטעם העבודה ובראשם שלום שמחון, אב-הטיפוס של פוליטיקאי שיצא מקריקטורה ולמרבה הצער הוא לא קריקטורה אלא המציאות שנקראת "שלום שמחון". התוצאה היא שמפלגת העבודה של היום נקייה יותר ממה שהיתה בעשור האחרון. כן, פואד עדיין איתנו, וזו בעיה, ובכל זאת מקום שמורכב משלי יחימוביץ, איתן כבל, ודניאל בן סימון (התמים, הו הכל כך תמים מדי) לא יכול להיות מקום ממש גרוע.
כעת יש למפלגת העבודה שתי ברירות: או לבחור בבוז'י הרצוג האנמי (כן, הוא היה שר רווחה מצויין אבל מי שנשאר בממשלה יחד עם ברק פסול מלהיות מנהיג של המפלגה בשנים הקרובות), אבישי ברוורמן המצויד בהרבה מאוד אמביציה ושאינו יכול לסחוף אף אחד (גם הוא נשאר בממשלה עם ברק) או באיזשהי דמות חיצונית אחרת, או לבחור בשלי יחימוביץ.
אני האחרון שיטען שאין לשלי יחימוביץ בעיות. יש לה. הבעיה המרכזית שלה שהיא ממעטת להתבטא בנושאי מדיניות וביטחון. לדעתי היא עושה את זה משתי סיבות. הראשונה אידיאולוגית: היא מאמינה שהשיח הביטחוני-מדיני מסיט את הדיון אל המקום שבו נוח לכל יוצאי הצבא למיניהם, לכל התגרנים והרברבנים. היא סבורה, בצדק לדעתי, שזה שיח ריק שהרי ממילא אין תהליך מדיני וממילא כולם מעוניינים להגן על העם והאומה. הסיבה השניה היא שהיא מרגישה שהיא לא באלמנט שלה כאשר היא מדברת על יחסי החוץ והביטחון של ישראל – זה לא המקום שבו היא חזקה. זו לא בהכרח נקודה להתפאר בה. יחימוביץ גם לא ביצעה תפקיד ביצועי אבל אני מעדיף את חוסר הניסיון הביצועי שלה על פני הניסיון הביצועי של ברוורמן בתיק לענייני שומדבר.
העניין הוא שאני מזהה בשלי יחימוביץ משהו שקשה למצוא היום, משהו שהוא נדיר כמו הצהרת אמת בפיו של אהוד ברק. אני מזהה אצלה יושרה בסיסית. היא פוליטיקאית וככזו היא עושה עסקאות, היא בוחרת לעתים בברירות גרועות, היא לעתים אפילו בוחרת בצד שאינני מזדהה איתו אבל ליבה במקום הנכון. היא פועלת כשהיא מצוידת במצפן פנימי חזק, יש לה סדר יום ברור שאני מסוגל להבין אותו, סדר יום עקבי, מוסרי ורציני. היא אשת חקיקה מהמדרגה הראשונה, היא מאמינה במה שהיא אומרת ולא אומרת את מה שהיא לא מאמינה בו. בתקופה שבה מפלגת העבודה התמסרה לברק היא התנהלה כמפלגה בתוך מפלגה – וזה רבותיי, ייאמר לזכותה. במקום להתמסר לתיקי שר מופלצים (שומע, ברוורמן?) ולקבל על עצמה ראשות של ועדות, היא העדיפה שלא לקבל על עצמה אף תיק כדי שתוכל להמשיך להיות עצמאית. לא תמצאו אותה בכיס של אף אחד, לא של לוביסט ולא של פטרון פוליטי ובסוגיות האנושיות הכי בסיסיות היא תמיד נמצאת בצד הנכון. היא אחת הפוליטיקאיות היחידות שכאשר אני מאזין לה ברדיו אני לא מעביר תחנה, אני לא מגלגל את עיניי לשמיים, אני לא מרגיש שמנסים למכור לי משהו, שמנסים לבלף אותי.
במלים אחרות, שלי יחימוביץ היא התקווה האחרונה של מפלגת העבודה. חבר מפלגת העבודה שלא מצביע לשלי יחימוביץ צריך לראות עצמו כמי שגזר את דינה של המפלגה לתהום הנשייה. אינני חושב שהיא מוכנה לתפקיד ראש הממשלה אבל בבחירות הקרובות מפלגת העבודה לא תנסה להנהיג את המדינה – אין סיבה שמישהו יתן לה להנהיג את המדינה. מצד שני, מפלגת העבודה תנסה להשפיע על הנהגת המדינה על הכיוון שאליו הולכת המדינה, כיוון שנסחף לכיוונו של ליברמן המאיים וביבי חסר חוט השדרה. אין בליבי כל ספק שכולנו נרוויח מכך שבהנהגת המדינה תשתלב שלי יחימוביץ – ויפה שעה אחת קודם.
מכל הסיבות האלו, בפעם הראשונה, אני שוקל להתפקד למפלגת העבודה. אני שוקל להשקיע 50 שקלים במפלגה כדי לקנות לעצמי את הזכות להצביע לשלי יחימוביץ לראשות המפלגה כדי שאחר כך אוכל לומר לעצמי שאת התרומה שלי לשפיות, לפוליטיקה אחרת, לאדם שלא רק רואה תיקים לנגד עיניו אלא גם אנשים, סדר יום חברתי וחשיבה שאינה שבלונית, אני תרמתי.
הסיבה היחידה שגורמת לי להתלבט היא שיש לי עדיין רתיעה בסיסית מהמפלגה הזו. אני מקווה שאתגבר עליה. לשלי מגיע שאתגבר עליה, לכולנו מגיע.
כתיבת תגובה