לפני שבועיים פרסמתי טקסט ב"העין השביעית" שעסק ברן שריג ודנה ספקטור. כאשר שלחתי את הטקסט לעורך שלי, שוקי טאוסיג, הוא התקשר אליי ושאל אותי "תגיד, מה אתה בעצם רוצה לומר". הוא צדק (הוא בדרך כלל צודק): התקשיתי להסביר מה אני רוצה
אל הטקסט ההוא הגעתי מתוך תחושת חמלה. חמלה על השניים שנדהמו לגלות את עוצמת החשיפה. העמדה הזו שלי, עמדת החמלה ביחס לשניים, זכתה ללא מעט הרמות גבה. אחרי הכל, הם הזמינו את החשיפה, שני הנרקיסיסטים האלו, הם בחרו בבמת החשיפה המוחלטת שאין מוחלטת ממנה. אז מה עכשיו אתה מרחם על אלו שנכנסו לעניין בעיניים פקוחות? הטקסט שלי ניסה לטעון שלמרות העיניים הפקוחות, מי שנכנס לטלוויזיה, מי שבוחר לחשוף את חייו בטלוויזיה (לעומת בלוג, לעומת עיתון, לעומת רדיו), לא תמיד מבין או מודע לעוצמה של המדיום הזה ולמחיר שהוא גובה ממך.
היום שריג וסקפטור השתלטו על "ידיעות אחרונות". הוא כותב אלפי מילה ב"שבעה לילות", היא מוסיפה כמה מאות נוספות ב"שבעה ימים". הוא מספר את "האמת שלו", היא מספרת על חוויות הנסיעה לאמסטרדם. קראתי את שני הטקסטים ואני מודה שהם גרמו לי לחשוב (גם לשוקי הם גרמו לחשוב, משהו אחר לגמרי – הנה כאן). אז הנה שתי המחשבות שלי – אחת על הטקסט שלו, אחת על הטקסט שלה. נתחיל איתה.
"בחיי שהמדינה היא זאת שהשתגעה, פשוט יצאה מדעתה המחופפת. אני נזכרת במשהו שאמא שלי אמרה לי כשהכל התחיל: "הדור שלכם פתטי", נדה בראשה. "בחיי, אתם כמו ילדים קטנים, כל כך צדקנים ושמרנים. בחברה הגבוהה והבוהמיינית של תל-אביב בסבנטיז, דברים כאלו היו קורים כל הזמן, ואף אחד לא הניד עפעף או הזדעק כאילו מדובר ברצח". אני חושבת קצת על מה שאמא שלי אמרה ונראה לי שזה נכון, אנחנו באמת דור ילדותי ושמרני ורפובליקני. אני חושבת שזה בגלל שההורות הפכה לערך עליון וההתניה הזאת, של הילד במרכז העולם, פשוט הפכה את הנשים למדגרות מסורות שאסור שיהיה להן שום דחף או חשק. כשהכל נמדד דרך הפריזמה הזאת של הילדים, אסור לאישה להיות שום דבר חוץ מאמא."
מעניין.
עם הטענה שהדור שלנו (בני ה-40 עוד מעט), וגם הדורות שצעירים מאיתנו, הסטודנטים שלי למשל, הם דור שמרני וצדקני ורפובליקני, אני יכול להסכים. אני זוכר שדיברתי עם חברת סגל בכירה באחד המוסדות שאני מלמד בהם והיא היתה נרעשת מכך שהיא מביעה בפני הסטודנטים שלה עמדות רדילקיות והם אלו שמזדעזעים מהן, בשעה שזה אמור להיות הפוך: הם צריכים להביע עמדות רדיקליות והיא צריכה להזדעזע מהם. זה לא קורה כיוון שהם כל כך שמרנים, כל כך ימנים, כל כך רפובליקנים.
את הטענה שהפכו את הנשים לאמהות ורק אמהות, אני מכיר היטב מכתיבתה של ריקי כהן. במשך שנים היא טוענת שהאמהות גורמת לנשים להרגיש אשמות שיש להן רגשות שהן לא בהכרח הרגשות הכי אימהיים בעולם. יש בזה משהו.
ספקטור מתלוננת שבשנות ה-70' דברים כאלו, אישה נשואה מתאהבת בגבר נשוי, גבר נשוי מתאהב באישה נשואה, ושניהם מפרקים את התאים המשפחתיים שלהם לטובת תא חדש, התרחשו כל הזמן ואף אחד לא התרגש. זה נשמע נכון אבל חלקי. שכן בשנות ה-70', על פי רוב, כל מהלך ההתאהבות, פירוק, בניה, כל רגשות התסכול, כעס, אכזבה וכאב, כל אלו לא תועדו בגוף ראשון ושודרו כמעט בזמן אמת בטלוויזיה. תיבת התהודה שבתוכה חיים כעת שריג וספקטור הופכת את הסיפור הקטן, הבנאלי, הלא נורא מיוחד של שניהם, לסיפור לאומי.
הדור הזה הוא אולי דור רפובליקני ושמרן אבל לא בטוח שאזרחי שנות ה-70' הנאורים והמאגניבים, היו מגיבים אחרת אם אותם הדברים שהתרחשו אז, היו מתרחשים אל מול פני האומה.
והערה לגבי שריג.
"מפרק לפרק החל וגאה התסכול. גולדמן מצולם על ידי מיכל שמשחקת איתו לגמרי ביחד, לבוסי יש את קים, לישי יש את דפנה שנותנת בראש אבל עולה לזירה, ולי יש את האישה הכי מהממת וטובה ואמיתית ושווה בעולם, ובכל זאת מבחינתי 'מחוברים' היא המצאת הבדידות, סדרה שלמה שצילמתי לבד, רק אני עצמי ואנוכי עד שאפשר היה להשתגע, במה שקוראים לו 'שוט המלט'. "להיות או לא להיות" עם המצלמה במקום גולגולת. וכך, הפכו שמונה חודשים של צילומים עבורי למאה שנים של בדידות, וכך הלך לו הקרע וגדל".
אחד הטיעונים המרכזיים של רן הוא "תפסיקו לחיות את החיים שלי ותחיו את שלכם". זה טיעון משונה כשהוא בא ממי שהחליט לאפשר לכולנו לחיות את החיים שלו. מה ציפית שיקרה כאשר הפנית לעצמך מצלמה ב'שוט המלט' וידעת שכך ישודרו חייך במשך שלושים וכמה פרקים? קרה מה שהיה צפוי שיקרה: אנשים חיו את החיים שלך ולכן יש להם כל כך הרבה מה לומר עליהם. זה לא קניבליזם – זה הפורמט.
בניגוד למה שטענתי בטקסט שלי, שמי שהולך ל'מחוברים' יש בו יצר נרקיסיסטיות מובנה, טוען רן שמי שהולך ל'מחוברים' מחפש גאולה לנפש כואבת, גאולה שלמרבה שמחתו, הוא מצא. רן משתדל מאוד לא להאשים את עידית בשום דבר אבל הנה כאן, בקטע שציטטתי הוא דווקא מאשים: הוא מאשים אותה בכך שהיא לא עלתה על המגרש, שלא שיתפה פעולה, שעצם הפאסיביות שלה וחוסר הרצון שלה לשתף איתו פעולה, הבהירו לו עד כמה הוא בודד.
אינני מכיר הזוגיות שלהם ויתכן שזו אינדיקציה טובה לבדידות הזוגית שבתוכה הם חיו, אבל יש אפשרות נוספת, ואני לא בטוח שרן משקלל אותה (ואולי כן, אני לא יודע). האפשרות הנוספת היא שהדרך שלו לגאולה, דרך 'שוט המלט', דרך "כנסו לחיי למשך כמה חודשים", דרך "הנה האמת שלי ב-3,000 מילה בשבעה לילות", הדרך הזו פשוט לא מתאימה לכל אחד. יתכן שגם עידית מחפשת גאולה לנפש כואבת וזוגיות לא מתפקדת, אבל זו לא גאולה שעוברת דרך מסך הטלוויזיה, דרך העין השופטת והאכזרית של מאות אלפי אנשים, דרך החשיפה המוחלטת בה יש דיונים ארוכים על מציצות, סמים ודמי מזונות.
האם לא יתכן שרן נאלץ להתמודד לבדו עם הפרויקט שלקח על עצמו פשוט מכיוון שהפרויקט לא מתאים לכל אחד?
בסופו של דבר, אני עדיין עומד מאחורי הטיעון שלי. למרות שני הטקסטים המעניינים של שריג וספקטור, על אף היותם מנומקים וכואבים, אני עדיין סבור ששניהם היו לגמרי לא ערוכים ומוכנים למהומה שנוצרה.
אנשים מפרקים משפחות כל הזמן. הם נפרדים, בוגדים, עוזבים וחוזרים כל הזמן, בכל מקום. אבל כאשר הדבר נעשה בפריים-טיים, בתוכנית שמבוססת על אשליה שאתה באמת מכיר את הנפשות הפועלות (רן מסביר בטקסט שלו עד כמה העריכה יכולה להיות אכזרית, מגמתית ולא הוגנת), עוצמת התגובה משתנה. שריג הפך באחת למסומם הזה שרוצה מציצות וספקטור הפכה לשרמוטה הזו שעזבה ילדה קטנה ובעל מהמם. התחושה הסובייקטיבית שלהם כבר לא מעניינת – הם הפכו לאובייקט, נחלת הכלל.
אני עדיין חושב שאף אחד מביניהם לא צפה את עוצמתה השורפת של החשיפה הטלוויזיונית שאין קיצונית ממנה. למרות שהשניים חיים, אוכלים ונושמים חשיפה רגשית מוחלטת, למרות שהם הזמינו את החשיפה, פתחו לה את הדלת ושיתפו ועדיין משתפים איתה פעולה, למרות שהם לגמרי משחקים את המשחק (איך אתה יכול להתלונן שאנשים חיים את החיים שלך במקום את שלהם כאשר אתה מתמסר לצלם שמצלם אותך עומד על הראש וכותב אלפי מילה על הנישואים המפורקים שלך לעיתון הנפוץ במדינה?), אני עדיין מרגיש כלפיהם בעיקר חמלה. מהמקום שבו אני נמצא הם נראים לי כמו בובות בתיאטרון בובות ענק, כמו מיצגי פריק שואו שכל שנותר להם לעשות הוא להמשיך ולרקוד בשמחה מעושה.
וכן, יתכן שבסוף אני הוא הפתי בסיפור הזה. יתכן שאני הוא התמים שלא מבין שעבדו עליו, שלא מבין שבעצם הכל הפוך על הפוך, דפקנו את השיטה, מכרנו לכם כנות מחופשת, תשוקה מכובסת ועכשיו כולם מתעסקים בנו (וזה מה שכל הזמן רצינו), ונמשיך לתת לכם את מה שאתם רוצים כי זה גם מה שאנחנו רוצים. יכול להיות.
אני מקווה בשבילם שאני הוא התמים וכל זה הצגה אחת גדולה.
כתיבת תגובה