קשה שלא להתפעל מהדרך שבה הצליחה גוגל להשתלט לחלוטין תוך 24 שעות על השיח הטכנולוגי. הסיבה לכך היתה שבניגוד להערכות, היא השיקה את השירות בצורה מלאה כמעט ובבת אחת (כלומר לכולם היתה גישה). לכן כולם מיהרו להתנסות בו. בבת אחת.
ההתמחות האקדמית שלי היא בסוציולוגיה של טכנולוגיה, בהשפעות החברתיות שלה עלינו ובדרך שבה אנחנו משפיעים עליה חזרה. בשנים האחרונות העמקתי יותר ויותר לחקור וללמד את הממשק שבין חברה וטכנולוגיה בהקשר של "ניו-מדיה". קשה לספק תובנות מעמיקות על טכנולוגיה מהסוג של גוגל באז זמן קצר כל כך אחרי שהיא הושקה ובכל זאת אני מעוניין לשתף אתכם בתחושה שלי.
התחושה שלי היא שגוגל באמת נלחצת מהרעיון של Real Time Conversation. היא מרגישה מחוץ למשחק. היא מרגישה שטוויטר ופייסבוק גונבים לה את ההצגה. עד כאן הכל טוב ויפה ובכלל הגיע הזמן שגוגל תרגיש את מה שמיקרוסופט מרגישה כבר קרוב לעשור (ביחס לגוגל). הבעיה שלי היא אחרת. אני מרגיש שגוגל השיקה שירות אחד יותר מדי. לא יותר מדי עבורה – אני מבין מדוע היא השיקה את השירות הזה (הפאניקה, הו הפאניקה) – שירות אחד יותר מדי עבורי.
בעשור האחרון הופיעו באינטרנט אינספור שירותים המאפשרים לקהל, שבעבר נודע בשם "הצרכן", להביע את דעתו, לנפק עמדה מנומקת פחות או יותר, לשתף בחוויותיו. הביטו סביבכם: כל מוצר שמושק כיום מורכב מאלמנט חברתי/שיתופי כזה או אחר: תמונות, מוזיקה, וידאו, טקסט – אנחנו משתפים הכל ובעיקר מדברים על זה. אנחנו כל הזמן מדברים על זה. מקום המפלט האחרון שנותר לנו הוא תיבת הדואר האלקטרוני שלנו – שם יכולנו לדבר עם מי שאנחנו רוצים ורק איתו.
ההחלטה של גוגל להשיק את באז כמוצר המשתלב בתוך ג'ימייל ולא כמוצר נפרד, הפכה את התיבה למקום רועש מאין כמוהו. אם בזה לא די, ברירת המחדל של באז היא להשתלב בתוך תיבת ה-Inbox. יש צורך במסנן כדי לשלוח את ההודעות לתיקיית באז. ואם בזה לא די, בניגוד לטוויטר, עם הכניסה לבאז, גוגל מצרפת לך אוטומטית רשימה של אנשים שאחריהם אתה עוקב ושהם עוקבים אחריך. הרעש מתחיל מהרגע הראשון: היא משלבת בתוך באז את טוויטר (רעש ב-140 תווים), פיקסה (רעש של תמונות), יוטיוב (רעש של וידאו), את הרידר (רעש של חדשות) ומאפשרת לחבר גם את הבלוג שלך או כל אתר אחר (רעש של טקסט).
לא לחינם אחד המשפטים הפופולאריים ביותר בגוגל באז אתמול היה: "בזזזזזז". חשבו על כך לרגע. המילה הזו כל כך מטופשת ובמקביל כל כך חושפת. היא חושפת את חוסר האונים של המשתמש החדש אל מול השירות הזה. מה עושים בו? מה קורה כאשר כותבים בו? איך מגיבים? מי שומע אותי? עד כמה זה פרטי? בסופו של דבר מה שיוצא לך מהמקלדת הוא רעש אליו מגיבים עשרות אנשים, חלקם אתה כלל לא מכיר, אשר רק מעצימים את הרעש. ביניהם יועצים מטעם עצמם שמבהירים עד כמה גאוני השירות החדש.
הסביבה הדיגיטלית הפכה לסביבה בלתי אפשרית. אם אתה מתחבר אליה אתה מתקשה לסנן אותה, לעמוד מול עוצמתה, לצרוך אותה בצורה נבונה. הגירויים הם אינסופיים. אם אתה מתנתק ממנה אתה מרגיש שאתה מפסיד משהו, מפספס משהו. אז אתה מתחבר אליה ומגלה שלא פספספת כלום; רק רעש לבן, מטרטר, אינסופי.
במובן הזה ההשקה של באז היא עבורי אירוע מכונן כיוון שהיא ממחישה בצורה חדה כתער עד כמה הראש שלי מתפוצץ מרעש דיגיטלי, חסר פשר, חסר משמעות, חסר תוחלת, חסר סדר. אני נדחף לנסות ולחבר חלקי מידע שלעולם לא יצטרפו לכדי תמונה גדולה אלא רק מגבירים את התחושה של הזייה מתמשכת המבוססת על חלום של פליני. כולנו נחשפים למלל אינסופי, זרם בלתי פוסק של שטויות, המהומים ריקים במסווה של עדכונים, במסווה של מידע, במסווה של תרבות חדשה של שיתוף חברתי.
המילה הזו, "בזזזזזז", היא אולי ההמחשה המדויקת ביותר של העידן אליו גוגל גוררת אותנו. אולי אנחנו כבר שם.
בפעם הראשונה אני מרגיש שניקולס קאר עלה על משהו: גוגל אכן עושה אותנו מטומטמים או לכל הפחות חושפת את טמטומנו, משדרת אותו ומאפשרת לנו להתפעל ממנו.
כתיבת תגובה