לפני חודשיים העליתי את הטקסט הזה ובו סיפרתי על הפרידה שלי מ"מעריב". סיפרתי כיצד פרסום טקסט ובו ביקורת אודות אתר נרג' של "מעריב" הוביל להוראה חד-משמעית של עורך אתר נרג', ארנון גל, לפיה אין להעלות יותר טקסטים שלי – אותם כתבתי בעמוד הדעות של "מעריב" – לאתר האינטרנט של "מעריב". גל לא הכחיש שהוא סוגר איתי חשבון. הוא רק הבהיר שהוא לא רואה שום בעיה עם הטקטיקה שלו.
באותו פוסט שפרסמתי לפני חודשיים, סיפרתי:
לפני יומיים חשבתי בטעות שמשהו השתנה. טקסט שלי שפורסם ב"מעריב" הועלה לנרג' ואפילו הופיע בעמוד הבית. כבר נכתבו לטקסט שלוש תגובות ואולם בסביבות השעה תשע בבוקר הוא הוסר. אני לא מתכוון הוסר מעמוד הבית אני מתכוון הוסר מהאתר. נמחק. הוא לא קיים יותר. אני מקווה שהעורך האומלל, שהעלה אותו בטעות, עדיין מחזיק במשרתו.
בדיעבד נודע לי (ממקור שאני סומך עליו – ולמרות זאת מדובר בטענה שאינני יכול לוודא את נכונותה) שהעניין הגיע עד עורך "מעריב" וזה נתן גיבוי מלא לסתימת הפיות מבית גל. למרות שאף אחד לא ביקש ממני לעזוב את "מעריב", נהפוך הוא, ובשל עומס הולך וגובר בגזרות אחרות, החלטתי להפסיק לכתוב בו. מעולם לא כתבתי במקום שלא הראה התלהבות גורפת מהעובדה שאני כותב עבורו: זה לא קרה וגם לא יקרה.
בסוף השבוע פרסם "מעריב" כפולת עמודים שאין אלא להגדירה כהיסטרית. מעולם לא נתקלתי בכפולה שכזו; קשה לי להאמין שמישהו נתקל בכזה דבר. בטקסטים משתלחים ורוטטים מבהלה מגויסת, בן כספית, בן דרור ימיני והרבה מאוד "כתבי מעריב" אלמוניים, הסבירו שהם נלחמים על הדמוקרטיה ועל חופש הביטוי וזו הסיבה, ורק זו, שבגללה הם מטנפים על "ישראל היום", העורך הראשי שלו, המו"ל שלו והעבודה העיתונאית שנעשית בו.
המאמרים הועלו אחר כבוד לנרג' וזכו להפניות מעמוד הבית שלו. תוך זמן קצר נכתבו בתגובה להן מאות טוקבקים, רבים מהם מבקרים את המאבק הצדקני והלא-ממש-משכנע של "מעריב". אורן פרסיקו מספר שתוך זמן קצר נחסמו המאמרים לתגובות וכל מאות התגובות שנכתבו על ידי המגיבים, נמחקו.
יש שיטענו שיש הבדל ביני ובין המגיבים: אני עבדתי ב"מעריב" והם לא. ממני ציפו לנאמנות, מהם לא. אותי זה לא משכנע. אני לא עבדתי ב"מעריב", הייתי פרילנסר והמשמעות היא שאני יכול לפרסם טקסטים איפה שבא לי (בזמן ש"עבדתי" ב"מעריב" פרסמתי ביקורות ספרים ב"הארץ"). את טקסט הביקורת שלי פרסמתי בכתב עת מקוון שעוסק בביקורת תקשורת. את "מעריב" כל זה לא עניין. הוא חסם אותי מלכתוב בנרג' ומחק טקסט שלי שהועלה, כנראה, בטעות.
קו ישר עובר בין הבריונות העיתונאית של גל ו"מעריב" כלפיי, לבריונות כלפי המגיבים, אותם מגיבים שמנצלים את חופש הביטוי שלהם, אותו חופש ביטוי שבשמו כספית וימיני כתבו את מאמריהם בכפולת עמודים בסופשבוע.
מי שרואה בחופש הביטוי מכשיר בו הוא, ורק הוא, יכול להשתמש ללא אבחנה, מי שאינו מבין שחופש הביטוי נמדד ברגע בו אתה צריך לתת במה גם לעמדות ביקורתיות, לעמדות שאתה לא מסכים עמן, הוא לא יותר מאשר צבוע ושרלטן. זה לא שיש לאשר כל תגובה. יודעים המגיבים כאן שאני לא מהסס למחוק השמצות, נאצות וסתם גסות רוח. לדעתי, דווקא מדיניות זו שמרה על הגלוב במהלך השנים כבמה בה נוצר דיון אינטיליגנטי. אני לא חושב שחופש הביטוי הוא ערך מוחלט. ב"מעריב", לעומת זאת, סבורים שחופש הביטוי הוא דווקא כן ערך מוחלט – כל עוד הם המחליטים.
אני רחוק מלהתלהב מ"ישראל היום" אבל בכל פעם שב"מעריב" מדברים איתי על חופש הביטוי ועל הסכנה לדמוקרטיה ש"ישראל היום" מציב לפתחנו, אני מתגלגל מצחוק. אני מוכן לשמוע את הטיעון הזה מכל אדם ומכל ארגון בעולם – רק לא מ"מעריב".
כתיבת תגובה