קוראים רבים הפנו את תשומת לבי לכך שאני מוזכר ברשימה מצומצמת במיוחד שהוזכרו ברשימתו של שגיא גרין, עורך "מוסף ספרים" של "הארץ", רשימה של בלוגרים שמספקים מידע (לצד דבורית ויאיר רוה). אני מודה לשגיא, אותו אני מכיר ומוקיר מהתקופה שבה עבדתי ב"הארץ" ומאוחר יותר גם ב"ידיעות אחרונות" על האזכור המפרגן ואולם לצערי אינני יכול להחזיר פרגון ביחס לטקסט בו אני מוזכר.
הטקסט, המדבר על תופעת הבלוגים, מתייחס אל התופעה ואל המרכיבים אותה (הבלוגרים והטקסטים שהם מפרסמים) בביטול מוחלט מהול בבוז. אליבא דה גרין הבלוגוספירה היא "העצלנות החדשה או הפרזיטיות הנושנה". החטא הנורא מכל שבו אשמים רוב הבלוגים בישראל הוא חטא השעמום, טוען גרין ומוסיף כי הבלוגים "מבטלים את העבודה החשובה של העיתונאים מפעם: איסוף מידע חדש והצלבתו, תחקיר וחשיפה של אמת שמישהו ניסה להסתיר מעין הציבור, טיפוח של מקורות, יציאה לשטח, הרמת טלפון או אפילו ציטוט מתוך קומוניקט – כל אלה לא נחשבים נחוצים או רלוונטיים עוד". "אם העיתונות המסורתית מתה – הבלוגים הם המשתה העגום לזכרה", הוא מסכם לא לפני שהוא קובע כי "הבלוגים הם כלי ביטוי לנרקסיזם בעזרת טכנולוגיה חדישה. אילו לפחות היה זה כלי תרפויטי, אבל נרקסיזם, כידוע, הוא מחלה חשוכת מרפא".
אני לא חולק על חלק מהאבחנות של גרין ובאותה נשימה שואל האם לא ניתן לכתוב טקסט דומה על עיתונים ועיתונאים (במקום בלוגים בלוגרים)? האם לא ניתן לומר שהעיתונות החדשה מעלה על נס סוג של עצלנות שמתבטא בציטוט קומוניקטים מופרכים שאת הנתונים מתוכם כלל לא מנסים לבדוק? האם העיתונאים לא נגועים באותו נרקסיזם עליו גרין מדבר בשעה שהם שמים עצמם במרכז, מציגים עצמם כשופט-קטגור "הגובה עדויות", שופט ואז מפרסם פסק דין בן 400 מילה? האם כל העיתונאים מעניינים (בניגוד לבלוגרים המשעממים), האם כל העיתונאים מנסים לחשוף משהו, להצליב משהו?
האם העיתונות המסורתית מתה בגלל הבלוגוספירה או שמא היא מתה בשל תהליכים שבינם ובין הבלוגוספירה אין דבר כמו שבירת ארגוני העיתונאים והפיכתם לחוליה החלשה במערכת, פיטורי עיתונאים בעלי דעה או עמדה, העדפת הזול על פני היקר אך המנוסה, העדפת השטחי, הקצר והסנסציוני על פני המעמיק שלא לדבר על תהליכים כלכליים גדולים יותר כמו העברת מודעות הדרושים מהעיתונים אל האינטרנט. אינני טוען שכל בלוגר באשר הוא בלוגר מפרסם דברי טעם חשובים, ראויים או מעניינים. אך האם כל עיתונאי באשר הוא עיתונאי מפרסם דברי טעם חשובים, ראויים או מעניינים?
המדרג הזה לפיו יש עיתונאים שהם אנשים רציניים, עמוקים ויסודיים שכותבים מדם ליבם וישנם בלוגרים שהם משועממים, נרקיסיסטים, עצלנים ועלגים, הוא מדרג פשטני עד אימה המציג תמונת עולם עקומה שמבוססת על דעה ולא על עובדות – וזו, על פי גרין, טריטוריה של הבלוגרים ולא של העיתונאים, אז מדוע הוא מתפרסם ב"הארץ"?
אין לי עניין להשתלח במקצוע העיתונות או בחבריי העיתונאים; נהפוך הוא. ואולם הנוהג הזה, ששגיא לא המציא אותו אלא רק הצטרף אליו, לפיו אחת לתקופה בכירי העיתונאים שופכים את מררתם על הבלוגרים כאילו אלו אשמים בכל צרות המקצוע, והניסיון ליצור השוואה מלאכותית בין בלוגר ועיתונאי, הוא נוהג תמוה לכל הפחות.
הבעיה שלי עם הטיעון של גרין היא לא שהוא אינו אומר דברי טעם אלא שהוא חוטא בחטא כבד לא פחות מחטא השעמום: חטא ההכללה (שגם אני חוטא בו לפעמים). גרין שופך את התינוק עם המים שכן את הטיעון שלו, לפיו אחת הבעיות של הבלוגרים היא ש"אין מעליהם או לצדם עורכים שיצילו אותם מטעויות, שגיאות והפרזות, שיטילו ספק, שישלחו למקצה שיפורים, שינכשו עשבים שוטים, שיסגננו וימתנו" ניתן להפנות חזרה אליו ולומר לו: "אם היה עורך שקורא את הטקסט שלך, אולי הוא היה מציל גם אותך מהפרזות והיה שולח אותך למקצה שיפורים שיסגנן וימתן".
כתיבת תגובה