על רקע לא מעט ביקורת, לא הסתרתי את דעתי שישראל לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים כאשר מתקיפים את אזרחיה על בסיס קבוע. למעשה, ישיבה בחיבוק ידיים נראית בעיני כמעשה בלתי מוסרי החותר תחת עצם התשתית הבסיסית לקיומה של מדינה ריבונית.
ואולם מי שהבין מדבריי שאני תומך בפעולה בכל מצב ובכל תנאי, טועה. הבעיה הגדולה ביותר עם פעולה צבאית, כל פעולה צבאית, היא שצריך לדעת גם מתי לעצור אותה ולתחושתי, בישראל לא יודעים מתי לגמור. עובדה זו מזינה פרשנים המתופפים על תופי הטאם-טאם וקוראים ליותר הפצצות, יותר פעילות וכמובן, כניסה קרקעית מיידית וללא פשרות. עמדה זו מסוכנת בעיני לא פחות מהעמדה הפאסיבית הקוראת לאי-פעילות בכלל וקשה לדעת האם היא מוזנת מעמדת הציבור או דווקא מזינה אותה.
אין כאן נוסחה מתמטית מדויקת ולמצוא את נקודת שיווי המשקל הוא עניין לא פשוט. האם מפסיקים עכשיו, אחרי שהפציצו את אשדוד, עיר בה מתגוררים 250 אלף תושבים ושנמצאת מרחק רכיבת אופניים מתל-אביב? (לא שזה משנה בעיני כמה רחוקה העיר המופצצת מתל-אביב). מדובר בחתיכת דילמה. לשמחתי, ובניגוד למלחמת לבנון השניה, נשמעים כעת לא מעט קולות שמציעים כמה רעיונות חלופיים, שקוראים לעצור לפני שיהיה מאוחר, לעצור לפני שנתגלגל לתוך מלחמה כוללת מהסוג שכמוהו הכרנו ממש לא מזמן.
בהקשר הזה, עמדתו השפויה של דוד גרוסמן שהתפרסמה הבוקר ב"הארץ", מייצגת נאמנה את עמדתי בעניין וכולי תקווה שהיא מייצגת גם את עמדתם של רבים נוספים. גם גרוסמן סבור כי במשך שנים מירר החמאס את חיי תושבי הדרום. גם גרוסמן אינו רואה סיבה לגנות את עצם ההחלטה להגיב ובעוצמה כנגד ירי הקאסמים. ואולם גרוסמן מבין היטב את מגבלות הכוח, מגבלות שרבים כל כך בקרב הפרשנים הצבאיים בישראל ואף בקרב מקבלי ההחלטות, אינם מבינים או שאינם רוצים להבין.
זה הרגע שבו בדרך כלל דברים מתחילים להסתבך עבור ישראל. מוטב לה שלפני שהיא ממשיכה בתסריטים שנקבעו מראש במשחקי מלחמה ששוחקו על שולחנות חול, שתחשוב פעמיים. זה אף פעם לא טעות לחשוב פעמיים. על כל דבר.
כתיבת תגובה