לא, בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" לא יבוא שלום. לא, המבצע לא יגרום לכך שבעתיד לא יפלו בישראל טילים, רקטות ופצצות מרגמה. לא, אין כאן פרופורציות – לא במספר ההרוגים, לא בהיקף ההרס. זה לא כוחות; אנחנו יותר חזקים (וטוב שכך). אין לי גם ספק שאם (וכאשר) יכניסו כוחות קרקעיים לעזה נקבל כאן שידור חוזר מזעזע של מלחמת לבנון השניה. למעשה, השידור החוזר כבר החל: מתקפת פתע, הצלחה מדהימה, הנה ניצחנו אבל בעצם – לא. אני רחוק מלחגוג. כאשר מאות אנשים נהרגים, חלקם, אני בטוח, אזרחים תמימים שרוצים לחיות את חייהם בדיוק כמוני וכמוך, אין על מה לחגוג.
מצד שני אין לי שום סימפטיה כלפי אלו שיוצאים להפגין בסינימטק נגד המבצע. לא בגלל שאני חושב שהמבצע יפתור את כל הבעיות, לא בגלל שאני חושב שהוא הפתרון הכי מוצלח שיש לנו, לא בגלל שאני סומך על ההנהגה שלנו (אני לא) אלא בגלל שמי שיושב במשך שמונה שנים בתל-אביב כאשר שדרות חוטפת טילים כמעשה יומיומי ומוצא את הזמן והאנרגיה לצאת להפגנה כאשר עזה חוטפת טילים, הוא בעיני צבוע.
הייתי בעד ההתנתקות כי בעיניי ההתיישבות ברצועת עזה היתה מעשה לא מוסרי. מהרגע שיצאנו משם יש לי הרבה פחות סבלנות כלפי ירי הטילים משם. אני בעד דו-שיח, בעד משא ומתן, בעד שטחים תמורת שלום אבל לא יצליחו לשכנע אותי שחייו של ילד בנתיבות שווים פחות מחייו של ילד בעזה, לא יצליחו לשכנע אותי שיש לשבת בחיבוק ידיים בשעה שעשרות טילים נוחתים בשטח מדינת ישראל.
מי שחושב שיש כאן "זבנג וגמרנו" לא חי במזרח התיכון. מי שחושב שאם רק נבליג עוד קצת, הכל יהיה בסדר – גם הוא לא חי במזרח התיכון.
* מכיוון שיתכן שפוסט זה יגרור תגובות חריפות – מכאן ומכאן – אשמח אם נוכל, לפחות נשתדל, לקיים דיון ולא תחרות צעקות.
כתיבת תגובה