קראתי אצל כרמל שפרופ' ברנדה דנט נפטרה בסוף השבוע. לא זכיתי להכיר את פרופ' דנט באופן אישי אבל את כתיבתה היכרתי לא רע. בסוף שנות ה-90 התחלתי לעמול על עבודת המאסטר שלי שעסקה בקהילות מקוונות. מכיוון שבישראל כמעט ולא היו קהילות מקוונות באותה התקופה, העבודה כולה עסקה בקהילות המקוונות (והמאוד תוססות) שב-IRC. הטקסטים של ברנדה, כמו זה לדוגמה, היו בין הבודדים וללא ספק החשובים שנכתבו על התחום החדש. השתדלתי לקרוא את כל מה שכתבה. עבודתה החלוצית והמצויינת היתה לי לעזר רב והיא מצוטטת לא אחת בעבודת המאסטר שלי. אני משוכנע שהיא עזרה לרבים נוספים.
קשה לי להסביר את סוג העצב שפוקד אותי כאשר אני שומע שאדם, שאת כתיבתו אני מכיר (למרות שלא היכרתי אותו באופן אישי), נפטר. זה קרה לי עם ניל פוסטמן המבריק, שספרו Technopoly הוא אחד האהובים עליי ומת באוקטובר 2003 או פייר בורדייה הענק בו עשיתי שימוש רב בעבודת הדוקטורט שלי ושכתב את אחד הטקסטים האהובים עליי "על הטלוויזיה". בורדייה נפטר בינואר 2002. כנראה שיש משהו בכתיבה טובה ומאירת עיניים שנותן לך את התחושה שאתה מכיר באופן אינטימי את הכותב למרות שאין זה המצב. התחושה הזו וודאי מוכרת לכל מי שאהב ועדיין אוהב את דאגלס אדאמס או את קורט וונגוט שנפטרו באחרונה.
למרות שהשתדלתי להתאפק, אני לא יכול בלי הערה קצרה. הטקסט של כרמל הוציא אותי משווי משקל, ובייחוד משפט אחד בו כתבה:
אני כל הזמן חושבת שאולי היא הייתה בחיים אם היא הייתה מקשיבה לי.
אכן, כמה טרגי שפרופ' דנט, שאובחנה כחולת סרטן, לא הקשיבה לכרמל ולא השתמשה באיזשהו טיפול הומאופתי. אם רק היתה משלמת לאיזה הומאופט שירקח לה כמה עלים, היא היתה יכולה להיות היום בחיים. עזות המצח, היהירות וחוסר הרגישות המשולבים במשפט הזה מרתיחים את דמי. צר לי שהוא נכתב.
כתיבת תגובה