נכשלנו, וגם אני עצמי נכשלתי. נכשלנו מלמנוע את האסון, העלבון, היריקה בפרצוף ומעשה הנבלה, שהם חוק צנזור האינטרנט. ועם זאת, לא זה הכשלון העיקרי שאני מתייחס אליו – המשחקים הקואליציוניים הבטיחו מראש את החוק הזה, כאתנן הפוליטי התורן שהוקרב למולך-ש"ס, שממילא תפרוש מהקואליציה בעוד זמן לא רב – כי ביבי ישלם יותר. הכשלון העיקרי הוא כשלוננו לשכנע את הציבור הכללי, זה שאינו מלחך פנכתו של הרב עובדיה, שצינזור האינטרנט יפגע בכולנו, ואין לו שום קשר להגנת הילדים.
בתכניות הרדיו והטלויזיה, בהן דיברו על הנושא, כמעט ולא קיימו דיון, אלא רק ויכוח עקר בין נציג ש"ס – לפעמים השר אטיאס, לפעמים מישהו אחר – ובין "נציג האינטרנט". וכמעט בכל התכניות האלה, השדרן/המנחה שלף, בסופו של דבר, את "חייבים להגן על הילדים" והשליך את כל הדיון לפח האשפה. היחיד, אגב, היוצא מן הכלל כאן הוא ירון דקל ב-"הכל דיבורים", שצידד בגלעד ארדן שהיה הפעם נציג האינטרנט.
לעומתו, גם אברי גלעד וגם עירית לינור בגל"צ, אלה שאמורים לייצג, כאילו, את הצד הליברלי כזה? גם הם נפלו במלכודת הילדים. כאילו תמונת איזה ציץ באינטרנט גרועה מלחיות בעולם בו אדם חרדי מחליט, בסמכות בלעדית, מה ראוי בעיניו שיראה הציבור ומה משוקץ. כאילו גם בלי החוק אין אלף דרכים בהן כל הורה יכול – וצריך – לפקח על ילדיו ולהגן עליהם מהגעה בטעות למקומות שלא רצו להגיע. ומשרד התקשורת עצמו מסכל חלק מהדרכים האלה, על מנת לקדם את החוק.
כעת מגיע החוק לדיון בועדה, שם הוא יעוכב כמה שניתן לעכב. במושב הקיץ של הכנסת מתחלף יו"ר הועדה, והחוק כנראה לא יעוכב יותר. אולי יהיו בחירות, אולי לא. אולי החוק יעבור בקריאה שלישית, אולי לא. אבל מיקוד המאבק שלנו בחוק מחמיץ – מבחינות מסוימות – את העניין המרכזי: שאי אפשר להמשיך ולראות בטכנולוגיה אויב, ואי אפשר להמשיך ולהתנער מהאחריות לחנך את ילדינו להשתמש בה לטובה ולא לרעה. מצד שני, התנערות מאחריות וחינוך רופס ומיושן – הרי אלו דברים ישראליים לא פחות מחומוס.
כתיבת תגובה