בצהרי שבת משודרת ברשת ב' תכנית נוסטלגיה מוזיקלית בשם "מתוק מאז", עם דן כנר, שממשיך מסורת של שנים: לפני השמעת שיר פופ מתקתק בן ארבעים שנה ויותר, הוא מקריא את המילים מתורגמות לעברית. כמצופה משירי פופ בני ארבעים שנה ויותר, המילים מטופשות, תמימות, סובלות ממתיקות-יתר – ושולחות אותך ישר אל האוירה של ראשית שנות השישים. אח, טו בי א טינאייג'ר אין לאב בסיקסטיז! התערובת הזו של שירים באנגלית, צרפתית ואיטלקית מעלה בי את נופי הריביירה, את הרוח בשיער כשנוסעים במכונית ספורט קטנטנה וחסרת גג, את ימי פסטיבל סן-רמו, וגלישה בקליפורניה לצלילי הביץ' בויז. (גילוי נאות: נולדתי עמוק בשנות השבעים).
נאמר שלפלוני נמאס מהזבל המשודר בגלגלצ, והוא צריך לנוח אפילו מאיימי ויינהאוס ושערה, וגם קולה, השחורים כקפה טורקי. הוא רוצה למצוא איזה שיר נשכח שהיה להיט בבתי הקפה של ניס באפריל 62'. אין לו שום סיכוי למצוא את זה ביוטיוב; זה לא זמין לרכישה באמאזון או איטיונס, גם אם היה אפשר לקנות שם משהו מהארץ. טרולי-הטוקבקים יגידו לכם ללכת לקנות את הדיסק, אבל איזה דיסק לעזאזל? ולמה לקנות אוסף של 60 שירים נשכחים על גבי 5 תקליטורים במאתיים שקל, בשביל לשמוע שיר בן שלוש דקות פעם-פעמיים? וזה עוד בהנחה שיש בכלל אוסף המכיל את השיר המבוקש, ושהוא זמין לקניה. בעיה.
רשתות שיתוף הקבצים הן אולי המפלט של כולם לבעיות האלה, אבל במקרה הזה, גם מהן לא תבוא הישועה. ביטורנט זה ממש לא המקור לדברים כאלה. באימיול יש סיכוי למצוא איזה תמהוני אחד או שניים שמשתפים את השיר, אבל מי יודע כמה זמן יקח עד שהם יואילו לשלוח כמה ביטים לכיוונך. זה יכול לקחת כמה ימים, ולפעמים, אחרי שיורד חצי שיר, הם נעלמים מהרשת לבלי שוב. יכול גם להיות שהקובץ שיגיע בסוף הוקלט עם מיקרופון מתקליט שרוט, מסתובב על פטיפון ישן עם מחט עמוסת אבק. הו, התסכול.
אם מוזיקה פופולרית היא תרבות, מדוע אנו נותנים לה להיעלם מחיינו? אין שום בעיה למצוא ספרים בני ארבעים שנה בחנויות, משומשים או בהדפסות מחודשות. אני קורא אחד כזה עכשיו. בוודאי שזה נכון כשהדבר אמור בציור ובפיסול. גם כרכים של עיתונים אפשר למצוא בספריות, ובהחלט אפשר לטעון שהם פחות "אמנותיים" ממוזיקה. למה עיון בעיתון מלפני ארבעים שנה הוא לגיטימי, ושיר מלפני ארבעים שנה דורש תשלום? ולא רק תשלום – לפעמים גם זה לא מספיק. התרבות שלנו נעולה במרתפי-הוותיקן של חברות ענק, חסרות פנים, שאין להן אפילו בדל-עניין באמנות; העניין שלהן הוא רק בכסף.
לכן, מי שאומר ששיתוף קבצים הוא לגיטימי, לנוכח תאוות הבצע של חברות הענק, טועה. העניין כאן הוא לא במוזיקה חינם או במוזיקה במחיר מופקע, העניין הוא במפלצות-קפיטליזם שבולעות את התרבות הפופולרית ודורשות תשלום עבורה. אני לא דורש ששיתוף הקבצים יהפוך חוקי – אני דורש שחברות הענק, שהשתמשו בהונן ובכוחן לסחוט אמנים להעביר אליהן את הזכויות על היצירות (ועוד מעיזות בחוצפתן לקרוא להן 'זכויות יוצרים'), ישחררו את התרבות של כולנו לחופשי. מצידי אתם יכולים לשבור את הראש איך לעשות מזה כסף; אבל אל תחזיקו את המוזיקה שלי בת ערובה בינתיים.
כתיבת תגובה