אתמול אישרה ועדת השרים את חוק הטוקבקים של ישראל חסון והבלוגרים ממהרים לנתח אותה. דוברמן שלח טקסט לקטגוריית כתב/ת אורח/ת ובו הוא מצביע על כמה חורים מפוארים בתוכה. אנחנו מעלים אותו מעט באיחור בשל החגיגה שהיתה כאן ביממה האחרונה (סיכום של האירוע יועלה בהמשך). הנה הטקסט:
ישראל חסון, עם כל הערכתי אליו, ממשיך להוכיח עד כמה ישראל לא חסונה ואיתנה בדמוקרטיה שלה ובשמירה על ערכי השלטון וחופש הדיבור.
ההצעה של חסון מלאה בחורים רבים כל כך, עד שלא רק את כוונת החוק היא לא תיישם – אלא גם עלולה לגרום נזק. הצעת החוק שמה הן על כתפי הטוקבקיסטים והן על כתפי עורכי האתרים, אחריות לדבריהם שמעתה – כך על פי החוק – תישא גם אחריות פלילית או אזרחית. זוהי הצעת המשך לחוק הטוקבקיסטים הקודם של חסון, בו רצה לחייב כל טוקבקיסט בהזדהות מלאה.
ראשית, ההגדרה של אתר אינטרנט שייכלל בהגדרות החוק היא: אתר שיש לו מעל 50 אלף כניסות ביום. האם מדובר ביוניקים? האם מדובר בדפים נצפים? בסך הכניסות – כולל רפרושים וגולשים חוזרים? האם מדובר רק בכניסות מהארץ?
שנית, פתאום אתר מוגדר כגוף עיתונאי על סמך כמות הכניסות (מה שזה לא יהיה) שלו. כלומר, גם אתר הילדים טיפו יכול להחשב כעיתון, אם יש לו יותר מחמישים אלף כניסות. ומה לגבי הבלוג שלי? אין לי, אמנם, 50 אלף כניסות ביום. אבל לישראבלוג יש, וכיוון שהבלוג שלי הוא בסך הכל "דף נצפה" בישראבלוג – שלו יש חמישים אלף כניסות ביום – אז גם אני עלול להחשב כגוף עיתונאי, ולכן אתם – המגיבים – עלולים להחשב כטוקבקים בעלי אחריות פלילית.
בית המשפט, ברוב חכמתו, קבע ב"הלכת אבנרי" כי יש לתת משקל רב יותר והעדפה לחופש הביטוי, על פני הפגיעה בשמו הטוב של אדם. הרציונל מאחורי הקביעה הוא, שחופש הביטוי הוא ערך מקודש ויש לשמור עליו בכל מחיר, ולכן יש להעדיף תרופה מתקנת בדיעבד – פיצוי במקרה של הוצאת לשון הרע – על פני שלילת חופש הביטוי מלכתחילה.
אם ניקח את הלכת אבנרי, ונראה את יישומה הלכה למעשה בטוקבקים, אזי עד כה היא התקיימה באמצעות עיקרון "הודעה והסרה": כאשר אדם היה נפגע מפרסום כלשהו באתר (על ידי תגובה או טיקבוק), הוא יכול היה לפנות לעורך האתר, ועליו היתה מוטלת המשימה לברר ולראות האם באמת מדובר בפרסום פוגעני או לא, ובמידה וכן – הוא היה צריך להסיר אותו מן האתר תוך פרק זמן סביר. משהוסר הפרסום הפוגע – לא הייתה עוד עילת תביעה למתלונן, ואם בחר העורך שלא להסיר את הפרסום (מתוך חשיבה שהוא אינו פוגע) – אזי כאן היתה מתקיימת הלכת אבנרי: ישנה העדפה לפרסום, עד אשר ייקבע על ידי בית המשפט שהוא מוציא דיבתו של התובע.
בהצעת החוק החדשה, אין שום זכר לעיקרון ה"הודעה והסרה", שבו השתמשו עד כה. הוא נעדר לחלוטין, ובמקומו מוטלת אחריות אבסולוטית ומלאה על העורכים. עליהם לוודא כי כל הודעה / תגובה / מאמר דעה או פרסום אחר, ש"רואה אור" באתרם, אינו מכיל לשון הרע.
זה אולי נשמע סביר, אבל בפועל זה כמעט בלתי אפשרי. כעורך אתר, אדע לרוב לסנן התלהמויות, איומים והשמצות – כשהן השמצות בעלמא. אבל כיצד אדע אם מאמר מסויים שמתפרסם באתר על ידי כותב אורח או גולש, מכיל מידע אמיתי או שגוי, שפוגע בנשוא המאמר? האם מעתה ייצטרכו עורכי האתרים להפוך לתחקירנים ולבחון כל כתבה וכתבה לעומקה, ולוודא כי כל דבר שנכתב בה – הוא נכון? הרי זה כמעט כמו לכתוב את כל המאמר מחדש!
גם אם רצונו של החוק החדש הוא, שהגולשים ייקחו אחריות על דבריהם ויפסיקו להשמיץ בתגובות, הרי הוא מחטיא את העיקר, פוגע בחופש הביטוי, מסרס את חופש העיתונות ומעל לכל – מראה כמה ההבנה של מחוקקינו באינטרנט – נמוכה. להתייחס ברצינות לדבריהם של טוקבקיסטים, כמוה כמו להתייחס ברצינות לילדים בגן שמקללים אחד את השני ב"הכל עובר עליך וקקה בידיך". רק מי שנעלב מזה, עלול גם להעלב מזה. ובכלל לא נגעתי בנקודה, שהחוק הזה עלול להוביל למבול של תביעות לשון הרע, שעיקרן בתכלס הוא עשיית עושר, וכך גם יעמיס על בתי המשפט.
כולי תקווה שהצעת החוק הזו לא תעבור, אבל, כדברי גיא ווסט: "במדינה פוסט-אידאולוגית שרק סיסמא ריקה מתוכן וגזענית כמו ציונות מעוררים את הזיקפה הלאומית, אף אחד לא יעשה משהו רציני והחוק המטופש הזה יצטרף לסדרה של חוקים מטופשים, המגבילים את החופש שלנו." והוא צודק (למעט ההערה על הציונות. ששם הוא טועה).
כתיבת תגובה