היתה תקופה בה חשבתי את עצמי לאיש שמאל. הרבה מהעקרונות העומדים בבסיס המחנה השמאלי נראו לי מתאימים למה שאני חושב. אבל עם השנים פחות ופחות ראיתי את עצמי כחלק מהמחנה הזה, ולא היה לי לגמרי ברור למה. בסך הכל, הדעות שלי לא השתנו באופן משמעותי, פרט לאותו ריאליזם שמקבל יותר משקל כשעוברים את גיל העשרה. יותר ויותר נראה לי שהסיבה היא הפוכה: השמאל בישראל התפשט מערכיו והפך למחנה של אומרי-לאו, המרוכז בזוטות טכניות ובטפל. להלן דוגמאות.
(א) ממשלת ישראל הנוכחית היא מן הגרועות בתולדות המדינה. זה לא רק השחיתות, זה לא רק התחושה שלא עושים דבר במדיניות חוץ, זה לא רק ההתרפסות בפני נשיא ארה"ב השנוא כל כך בעולם (וגם בארה"ב), שהוא במקרה גם נוצרי פונדמנטליסטי, זה לא רק המערכה הכושלת בלבנון. אולי יותר מהכל, זה שהממשלה פשוט נמצאת שם בשביל לשלוט, ולא בשביל לבצע את תפקידה: ניהול המדינה ומתן שירות לאזרחיה. מדוע השר לענייני גמלאים לא פועל למען הגמלאים? הוא בעיקר מתראיין ומסביר בנפנופי ידיים, ובינתיים מצב הקשישים הולך ומדרדר – וזה עוד בלי להזכיר את הפשע הנורא שמבצעת מדינת ישראל בניצולי השואה. שר התחבורה, למשל, שנואם בלהט על החשיבות של תחבורה ציבורית ועל פעילות נחרצת להפחתת תאונות דרכים, וברגע שנסגר המיקרופון פונה ועושה את ההיפך. ובכלל ענייני ביטחון מעניינים אותו הרבה יותר – תחבורה בשבילו זה מובילי-טנקים, כנראה. מה שקורה במשרד החינוך זכאי לפוסט נפרד, ולמעשה לבלוג נפרד. החינוך לא צריך רק כסף, הוא צריך מישהו שמסוגל לנהל מערכת כה גדולה. מבחינתי, מצב של 43 תלמידים בכיתה הוא כמו מצב מחסני החירום בתחילת מלחמת לבנון השניה.
הדברים האלה הם לא בדיוק שחיתות, הם לא בדיוק בגידה, הם לא בדיוק פשע. הם פשוט חוסר מעש נפשע, יריקה בפרצופו של האזרח שמשלם ושותק, וממשיך להצביע לאותם אנשים פחות או יותר. והממשלה הנוכחית, לכאורה ממשלת מרכז-שמאל, היתה צריכה לעוף כבר מזמן. אבל מי שפועל נגדה זה רק מפלגות הימין – והעבודה ומפלגת הגמלאים, שנמצאות בקואליציה, ממשיכות ליהנות ממנעמי השלטון במקום ליישם את העקרונות שלהם. את מרצ אני לא שומע כבר מזמן. אולמרט יודע את זה: הוא ממשיך לנופף בפינוי איזה מאחז אידיוטי כדי להבטיח את המשך התמיכה של השמאל הרופס. שמאל זה לא רק מאחזים. שמאל זה חברה, שמאל זה דאגה לקשישים, זה חינוך לכולם, זה שכר מינימום ותנאים סוציאליים.
(ב) זכויות אזרח ואדם אמורות להיות הבסיס של כל מפלגת שמאל, ומצב הזכויות האלה בישראל רע, רע מאוד. חופש הדיבור בישראל הוא כמעט אוקסימורון. עם צינזור האינטרנט המאיים להיכנס לספר החוקים, עם חוק נתוני תקשורת שהשטאזי היה מתגאה בו, עם צנזורה צבאית מגוחכת שלא שמה לב להמצאת ה"אינטר-נט" – אבל למה להרחיק לכת. השבוע, בעת ביקור הנשיא בוש, ניסו שני פעילי ימין להפגין בירושלים עם שלטים. השלטים אושרו על ידי בית המשפט, שני מפגינים לא צריכים אישור להפגנה, ובכל זאת השוטרים הטרידו אותם וסילקו אותם מהמקום. נכון, הם פעילי ימין ואני מאוד לא מסכים עם דרכם ועם מה שיש להם לומר. אבל הזכות לומר זאת חייבת להישמר להם. מישהו ממפלגות השמאל עשה משהו? לא. מפני שהשמאל עסוק בלהתנגד לימין במקום לשמור על עקרונותיו. ואין אירוניה כמו לראות את שלי יחימוביץ' מצביעה בעד חוק נתוני תקשורת.
(ג) זה לא חדש שהחברה הישראלית מגויסת, החל בצה"ל ככור ההיתוך ועד עם קטן מוקף אויבים. עם ההתפוררות של הגיוס הזה, ועם עליית הלגיטימציה להתחמקות כזו או אחרת משירות בצבא, יש גם גל שנאה כלפי אלו שלא שירתו. למעשה, אלה ששירתו בצבא ובמילואים רואים את עצמם כחשובים יותר מאלה שלא שירתו, אם בזכותם להתבטא בנושאים שונים ובקבלת שירות מהמדינה, ואם – כמו עכשיו – במתן עדיפות ואף בלעדיות על הזכות לבחור נציגים לכנסת. לא ניתן לתאר את הצעת החוק הזו, שהועלתה על ידי מזכ"ל מפלגת העבודה, אלא כפאשיסטית חד משמעית. לו ההצעה היתה מועלית על ידי אביגדור ליברמן או אפי איתם, כבר היינו עדים למתקפה של אנשי שמאל; אבל באוירה הנוכחית, והעובדה שאיש שמאל לכאורה ניסח את הצעת החוק, אלו המכנים את עצמם שמאלנים פתאום נאלמים דום. אידאולוגיה? דמוקרטיה? שמענו על זה פעם, נדמה לי שזה כתוב במצע איפשהו.
דוגמאות אלה ואחרות מובילות אותי למסקנה, שלמעשה אין כלל שמאל בישראל. בהתכתשות הבלתי פוסקת על מחסומים, מאחזים, התנחלויות, נסיגות, פת"ח, חמאס, מפת הדרכים, כיבוש, איראן, הלכו לאיבוד האזרחים שצריכים לנהל פה חיים. מגיעות להם זכויות, מגיע להם לקבל שירות מהמדינה, מגיעים להם תנאים סוציאליים ומגיע להם לא להידרס על ידי השלטון. אלה הדברים ששמאל אמור לייצג. אבל הוא לא.
כתיבת תגובה