מאה חמישים אלף איש יש בכיכר. רוב עצרות המחאה שנערכו בשנים האחרונות לא הצליחו להביא כל כך הרבה אנשים אל הכיכר או אפילו ללטף את אמות הסיפין. לעם ישראל אין זמן למאבקים רק לזיכרון. בכדי לזכור לא צריך לעשות שום דבר רק לספוק כפיים ולהיאנח. מערכת החינוך הקורסת לא תביא מאה חמישים אלף איש לכיכר, ולאותם עסקנים שעומדים שם על הבמה ומכריזים "אתם העתיד שלנו" בקול רם וספוג קלישאות לא אכפת שהעתיד שלנו מטומטם, והוא הולך ונעשה מטומטם יותר. העובדה שרבים מאוד בקרב ה"עם הנפלא הזה" צריכים לוותר על זמן איכות עם הילדים שלהם, על תרבות, על השכלה, על תרופות, בכדי לשרוד בקושי עוד יום לא תביא מאה חמישים אלף איש אל הכיכר. חיים על החרב, אותה חרב שאחר כך, מישהו בצמרת הצבא (במיל') מוכר בציניות בל תיאמן לאותם גורמים בגללם חלק ניכר מתקציב המדינה מובטח למשרד הביטחון, לא יביאו מאה חמישים אלף איש לכיכר.
אחחח אם יש משהו שאנחנו הישראלים יודעים לעשות הכי טוב מכולם זה לזכור. להזכיר. להעלות את העבר על נס ועל במות ולחבר לו מנגינות קודרות והספדים נוגים. רק הזיכרון לבדו מצליח לגרום לנו להרגיש כמו עם ולא כמו חבורת אנשים מיוזעת. רק לטקס הממלכתי יש כוח לגרום לעדת העסקנים הבוחשת בהווה שלנו באצבעות דביקות ומחבלת בעתיד שלנו, להפוך לרגע מפוליטיקאים עלובים למדינאים מעונבים ומלאי אחריות שנכתבה להם ע"י טובי כותבי הנאומים. לכותבי הנאומים מגיע פרס כל שהוא. לכתיבה ממלכתית. לעיצוב תדמית. לזיבולי שכל.
איך הגענו למקום הזה שבו אנחנו סולחים בכזאת קלות לפוליטיקאים שלנו על מה שלא נסבול בשום אופן מהשרברב או מהמוסכניק.
ועכשיו דקה דומיה.
כתיבת תגובה