מוות הוא עניין של דרך חיים. אני מאמינה שאחרי מותי, יחגגו עליי התולעים. יש מי שמאמין שאחרי מותו יגיע לגן עדן, יחליק כאפות עם המלאכים ויזכה לחיים שלמים ומספקים חלק ב'. עבור אלה, המוות הוא עניין חשוב עד כדי כך, שהם מוכנים להילחם עבור הזכות להכריח אותי לסיים את חיי מתחת למצבה יפה, שתצטרף לערימות אבנים רבות אחרות, בבתי קברות שהולכים ומתעצמים, ובולעים עתודות קרקע שלעולם לא יוכלו לשרת את הציבור החי. הקרב האחרון במלחמה היה בוער במיוחד:
נזק כבד נגרם הערב למתקן הראשון בארץ לשריפת גופות של חברת "עלי שלכת". נסיבות השריפה נחקרות, אך ידוע כי הבוקר, לאחר חודשים של מעטה חשאיות סביב המתקן – נחשף מיקומו המדויק בעיתונות החרדית. יהודה משי זהב: "מטרת הקרמטוריום היא לשרוף, אז עכשיו הוא מילא ייעודו, נשרף ועלה בסערה השמיימה"
אינני טוענת שיש לבטל את הקבורה המסורתית, יש מי שמאמין שזו דרכו למות, אבל הבעייתיות בה ידועה – בין היתר צפיפות בבתי הקברות (דונם כולל רק 250 קברים) והתייקרות מחירי החלקות. קבורה בקומות וקבורה משפחתית נשארות מחוץ למיינסטרים של המוות, למרות שאושרו מבחינה הלכתית. הפתרון החילוני, זה שמאפשר לאדם להחליט מראש שהוא לא מעוניין במנוחת עולם בחברת פיסות שיש, אסור בתכלית האיסור. מדוע? מכיוון שאסור לשרוף גופות יהודים. בשביל מה צריך בחירה חופשית כשיש את משי זהב שיכול להחליט בשבילנו לא רק איך נחיה, אלא גם איך ניפרד מהעולם הזה?
הכניסה הגסה הזו לפרטיות האדם לא מתחילה ולא נגמרת פה, אבל המחשבה שמישהו דוחס את האידיאולוגיה שלו, לתוך המוות האישי של כולנו, פשוט מחרידה אותי. הייתי רוצה להאמין שהתנהגות ביריונית כזו תבוא על עונשה, אבל אני חוששת שהצדיק התורן ימשיך להלך כשהוא נושא את דגל הנאורות שלו. בעתיד, ככל הנראה, קפריסין תארח לא רק חתונות.
כתיבת תגובה