גיא הדס מפרסם מאמר ארוך ומנומק באתר האינטרנט של "גלובס" תחת הכותרת "האינטרנט מסוכן לילדים". את המאמר פותח הדס במשפט:
האינטרנט הוא מקום מסוכן לילדים. זו לא פרופגנדה זולה, אמונה דתית חשוכה או פוריטניות צבועה. זוהי אמת לאמיתה.
הדס מסביר שבניגוד לטלוויזיה שנמצאת רק בסלון, האינטרנט נמצאת רחוק מהשגחה הורית, שהחומר הפורנוגרפי באינטרנט זמין בכל שעות היממה, שההורים לא מבינים באינטרנט, שהאינטרנט הוא אינטראקטיבי ומכל הסיבות האלו – האינטרנט מסוכן.
את הדס לא מעניינות העובדות אלא רק הסטראוטיפים התקועים בראשו. לא מעניין אותו שכיום בבתים רבים יש יותר ממכשיר טלוויזיה אחד ואצל ילדים רבים יש טלוויזיה בחדר "הרחוק מהשגחה הורית". לא מעניין אותו שוידאומטים ושאר בלוקבסטרים פתוחים גם הם רוב שעות היממה ושמהם ניתן לקחת חומרים פורנוגרפיים כיד הדמיון הטובה. לבסוף, הטיעון לפיו בגלל שההורים טכנופוביים צריך לצנזר את האינטרנט הוא ללא ספק טיעון אריסטוטלי; לוגיקה צרופה.
לאחר שגמר להסביר מדוע הרשת מסוכנת, מתפנה הדס להסביר מדוע אין להתרגש מהטענות נגד החוק:
על פי החוק המוצע כל מי שירצה בכך, כל עוד הוא בגיר, יוכל ליהנות מאינטרנט פתוח לגמרי. שנית, בניגוד למדינות בהן יש היום צנזורה, לא מדובר כאן בצנזורה גורפת, אלא להיפך. זאת גם הסיבה שהוויכוח סביב מיהם אלו שיקבעו אילו תכנים הם הראויים ואילו לא, היא לא ממש רלוונטית. פשוט כי אותה צנזורה תהיה מיועדת רק למי שאינו בגיר, וגם כך ההורים שלו חושבים שיש למנוע ממנו גישה לתכנים לא ראויים. על כל השאר אותה ועדה כלל לא תשפיע.
על פי הדס, מכיוון שאם אתה בגיר אתה מקבל אינטרנט פתוח, אנחנו הבגירים,לא צריכים להיות מוטרדים מהרכב הוועדה שתחליט מה לצנזר ומה לא. אחרי הכל, זה לא ישפיע עלינו אלא רק על הילדים ומכיוון שממילא לא אכפת לנו שהילדים יראו אינטרנט מצונזר שהרי הם, אתם יודעים, כולה ילדים, לא צריך להתעסק עם שטויות.
זו תובנה שקרית. אם אני הורה לשני ילדים בני 8 ו-15, האם הם משלמים לספקית האינטרנט? לא, אני משלם. האם יש להם קו אינטרנט נפרד בבית? לא, אנחנו עושים רשת בייתית כי אמנם אנחנו ילדים אבל אנחנו לא ילדים מפגרים. לשיטתו של הדס, מכיוון שאני נורררא חרד לנפשם של הילדים אני אבחר באינטרנט מסונן. כעת, אני ושני ילדיי, כל אחד ממחשבו, גולשים באינטרנט מסונן. האם אותי, הבגיר, זה מעניין מה מצנזרים ומה לא?
הדס כנראה חושב שקטינים מסתובבים בעולם באופן חופשי; הם לא קשורים לבית בו גרים גם אנשים בגירים ושגם הם גולשים באינטרנט. הוא לא מבין שאת ההורים מאוד מעניין איזה אינטרנט יהיה להם אחרי הצנזור. שלא לדבר על כך שהזלזול וההתנשאות כלפי הילדים בטקסט של הדס הוא מחפיר ומביש.
בהמשך מסביר הדס שמכיוון שרק מיעוט ההורים משתמשים בשירותי הסינון שניתנים כיום על ידי ספקיות האינטרנט, אפשר להגיע למסקנה כי השיטה הוולנטרית נכשלה ולכן צריכה המדינה להתערב ולתקוע להורים בכוח את מה שהם לא בוחרים בעצמם. אני מציע לעשות את אותו הדבר עם תרד. ילדים לא אוכלים מספיק תרד (למרות פופאי). בואו נכריח את ההורים. הרי השיטה הוולנטרית לא עובדת.
לסיכום משתמש הדס בטיעון המנצח: בגלל הדמוקרטיה נצנזר:
דמוקרטיה הרי צריכה להגן על עצמה, ולכן חופש הביטוי אינו צריך להיות פרוץ ובכך לגרום לנזק מוכח לילדים ולנוער. עם כל הכבוד, הרי לא מנסים כאן לסתום פיות או לסנן רעיונות מהפכניים, אלא מנסים לנטרל גישה של קטינים לתכנים שחשיפה אליהם תפגע בהם.
אם לרגע חשבתם שרק חברי כנסת מחזיקים בעמדות חשוכות, מוכיח הדס שגם בכתב תקשורת מוכשר ומיומן מתחבא אטיאס קטן. לא האינטרנט מסוכנת לנפשם של הילדים אלא עמדות כמו אלו שמבטא הדס, שמעדיף פגיעה בחופש הביטוי שבינה ובין הגנה על ילדים אין דבר ולא חצי דבר.
הדס מעדיף להתעלם לחלוטין מהעובדה שניתן להשיג סרטים פורנוגרפיים באמצעות רשתות להחלפת קבצים (שכל ילד מחובר ל-14 מהן), שפדופילים יוצרים קשר עם ילדים באמצעות צ'אטים (ששירות הסינון לא יעסוק בהם), שרוב התכנים הפורנוגרפיים שהילדים נחשפים אליהם הם תוצאה של התלבשות של adwares למיניהן על המחשבים (שהשירות לא ימנע את פעולתן), שתוכנות הסינון אינן יעילות ולכן הן בהחלט "סותמות פיות".
"העיקרון של חוק סינון התוכן הוא ראוי. עכשיו צריך לעבוד על הפרטים", קובע הדס. הפוך הדס, הפוך: בחברה דמוקרטית וחופשית, ועל פלטפורמה כמו האינטרנט, עיקרון הסינון הוא לא ראוי ואף בזוי. הפרטים שמרכיבים את החוק שמיישם את העיקרון הבזוי, הופכים אותו לרע ומסוכן – ממש כמו הטקסט שלך.
כתיבת תגובה