ב"פוליטיקה של הטכנולוגיה" ניסיתי (בין השאר) להראות כיצד בחירה בטכנולוגיה היא לא בחירה ניטראלית אלא בחירה בדרך. ניסיתי להראות כיצד קבוצות שונות נאבקות בתפיסת עולם שדוחפת טכנולוגיה מסוימת ומה הן המערכות הפוליטיות שהביאו לכך שטכנולוגיה התייצבה בדרך בה התייצבה.
רוגל שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות קישור לאחד המאמרים המרתקים ביותר שקראתי בתקופה האחרונה. המדובר במאמר מ"הניו-יורק טיימס" שמנסה להסביר כיצד זה יתכן שלאורך ההיסטוריה האנשים השמנים היו העשירים ואילו כעת השמנים הם דווקא העניים. התשובה שלו ניתנת דרך דוגמה מרתקת בה הוא בודק כיצד זה ששתי חבילות עוגיות טווינקיס, מוצר תעשייתי מסובך הכולל 39 מרכיבים שונים שעוברים תהליך ייצור, אריזה ושיווק משוכללים, עולות פחות כסף משורש – כלומר גזר.
התשובה טמונה בפוליטיקה של האוכל האמריקאי. מסתבר שהממשל האמריקאי מסבסד בסכומים אדירים (כ-25 מיליארד דולר) ייצור של חמישה תוצרי חקלאות: חיטה, סויה, תירס, אורז וכותנה. מכאן שבפועל הממשל תומך בתוצרי מזון עתירי קלוריות, כלומר סוכר (שמקורו בתירס) ושומן (שמקורו בסויה). זו הסיבה שמחיר המשקאות הקלים בארה"ב ירד ב-23% בין השנים 1985-2000 בעוד שמחיר הירקות זינק ב-40%. זה גם מסביר מדוע ארה"ב הפכה לארץ הדובים שמתהלכים ברחובות (לעזאזל, אפילו אני, בימים הטובים שלי, הרגשתי שם רזה) וכי דווקא העניים הם השמנים ביותר ולכן סובלים מכל המחלות וסיבוכי הבריאות הקשורים בכך.
קריאת חובה.
כתיבת תגובה