אחת השאלות הבלתי פתורות (והיותר נטחנות) היא בעבור מי כותב בלוגר (במקרה של גלובר השאלה חדה אף יותר). אם הוא כותב כי הוא רוצה לכתוב אז כאשר נמאס לו לכתוב הוא יכול להפסיק ולסגור את הבאסטה. אם הוא כותב עבור הקוראים שלו, אם נוצר קשר שהוא מרגיש מחויב לו, אז כאשר נמאס לו לכתוב הוא צריך לחרוק שיניים ולהמשיך.
בעיתון אני כותב כי זה המקצוע שלי ומשלמים לי משכורת עבור העבודה שלי. וכאן? בימים האחרונים דיברתי על העניין עם תמר, מוסיפיניו וג'וני וגם עם ולווט (שמעבירה מחר כיתת אומן – איזה שם מוזר – בנוגע לכתיבת בלוגים בכנס הטוש). מוסיפיניו אמר "צא לחופש. עליי" (ואז הלך לישון). ג'וני אמר לי "אל תבנה עליי, כן?" ותמר היתה אמפטית כרגיל ואמרה לי "יאללה יאללה, בכיין".
אולי זה בהשפעת כתבה שהכנתי לעיתון ושתתפרסם באחד ממוספי החגים הבאים עלינו לטובה (אהמממ, נניח) שאני מרגיש בזמן האחרון חלק מקבוצה (שגדלה בקצב מפלצתי) של ברברנים שמברברים את עצמם למוות, שכותבים ללא תוחלת, ללא השפעה, ללא מטרה – ואולי בכלל זה רק אני שמברבר.
בכל מקרה אני מרגיש שאני צריך קצת להתאוורר, צריך פסק זמן (מטאפורה קולעת למצב הספציפי שלי: אני בהפסקה, המשחק ממשיך להתנהל). אולי זה ייקח כמה שעות, אולי כמה ימים, אולי שבועות אולי יותר ואולי בכלל אמשיך לכתוב אבל בקצב אחר לחלוטין, רק כאשר משהו בוער בעצמותיי.
אני בטוח שימשיך להיות כאן מעניין. לתחושתי, בגלוב התאספה חבורה מרתקת של כותבים וחבורה מרתקת לא פחות של מגיבים, שזה חתיכת הישג. יותר מאלף הקוראים הקבועים (רק על הרסס שלנו מנויים כ-700 איש) שחוזרים לראות מה התחדש בגלוב מדי יום מאוששים את ההרגשה הזו.
עוד דקה נשוב.
כתיבת תגובה