ניימן פתח פוסט במשפט:
נהוג לטעון שבעל בלוג יכול לכתוב כל העולה על רוחו בממלכתו. זה לא ממש נכון. כלומר, זה כן נכון טכנית – אבל לא אמת לאמיתה אם בעל אותו אתר רוצה שישארו לו קוראים לאורך זמן.
הפוסט שלו הולך אחר כך למקום אחר, אבל אני רוצה להישאר עם המשפט הראשון שמעסיק אותי בימים האחרונים.
האתוס של הבלוגרים הוא שבבלוג אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה בלי שום הגבלה. כמו ניימן, אני כופר בהנחה הזו. מעטים, ממש מעטים, בקרב הבלוגרים בישראל כותבים בדיוק את מה שהם רוצים (בני ציפר הוא דוגמה טובה וראו איזה יחס הוא מקבל). פעמים רבות, רבות מדי, החלטתי לכתוב רק חמישית ממה שבאמת רציתי לכתוב והחלטתי לא להתייחס בכלל לפוסטים של כותבים אחרים.
תגידו, יכולת לכתוב ולהתייחס, רק בעדינות ולא בגסות או בהתלהמות. כמובן שזה נכון, אבל מה אם צריכים לומר למישהו שהוא מפגר, כן, ממש מפגר, אם הוא מקדיש פוסט שלם לשגיאה בעברית שלכאורה כתבתי ושכלל לא קיימת? נו מה עושים אם נתקלים באיש שהדרך היחידה לתאר אותו היא "סתום", מה עושים? הוא יגיד שאני מנהל בלוג בריוני וגס רוח, וגאון אחר יגיד שיש לי בעיה ביחסי אנוש ואז לאן הגענו? למה זה טוב כל העימותים האלו?
אז מה בכל זאת עושים? קוראים ולא עונים; מתעלמים. זה לא נורא קשה אבל זה מחזיר אותי אל הפוסט הזה שאומר שאסור להתעלם – אבל אולי בכל זאת עדיף? וכך חוזר חלילה במין מעגל סגור שסופו הוא סוג של הכרה והשלמה עם העובדה שבעצם ככותב אתה מוגבל על ידי ההגבלות שלך עצמך ומשום כך בלוג, גם האישי והפתוח ביותר, הוא אף פעם לא באמת כנה. שזה די עצוב כי בנינו על הפלטפורמה החדשה, על הביטוי המשוחרר מעכבות, על העובדה שאין עורכים.
כמובן שיש עורכים. ים בעורכים.
הפוסט הזה לדוגמה, היה מפוצץ בלינקים, שמות של כותבים וקישורים לפוסטים.
בסוף, החלטתי למחוק אותם. את כולם.
כתיבת תגובה