עוד מימי התואר הראשון שלי אני אוהב את מרקס וכאשר הגעתי לבית הספר לתקשורת והתחלתי ללמד את הקורס "יסודות החשיבה החברתית", שהוא סוג של "מבוא לסוציולוגיה", ידעתי שאת השיעורים על מרקס אוהב במיוחד.
המילה "מרקס" היא סוג של טריגר, (כמו "הקרן החדשה לישראל"), שמקפיץ אנשים ששומעים אותו. רוב הקופצים לא באמת יודעים למה הם קופצים (בדיוק כמו אלו שקופצים כאשר הם שומעים "הקרן החדשה לישראל"), אבל הם בכל זאת קופצים. זה מתחבר להם לקומוניזם, לשנאת עשירים, לכל מיני דברים שהם שמעו פה ושם ואיכשהו נראה להם שהם לא ממש מוצאים חן בעיניהם.
וזה בדיוק העניין. במהלך השנים "מרקס" אסף לתוכו כל כך הרבה משמעויות נלוות שהדברים שהוא עצמו כתב כמעט ונשכחו. כאשר אתה בכל זאת קורא את מה שהוא כתב, אין לך אלא לחייך בעצב: האיש קלט את הקפיטליזם לפני יותר מ-150 שנה וניתח את הבעיות של השיטה בצורה מבריקה ולפני כולם.
לפני כמה ימים נתקלתי בטקסט הזה באתר The Philosopher's Mail שמציג את כמה מרעיונותיו וטענותיו המרכזיות של מרקס בצורה ברורה וקצרה יחסית. למיטב הכרתי, הוא עושה עם מרקס צדק. אני מציע לכל מי שנאבק עם הפילוסופיה של מרקס, להתחיל עם הטקסט הזה; הוא נפלא.
אחד הדברים שאני אוהב במיוחד אצל מרקס הוא שבבסיס תפיסת עולמו יש אהבה עצומה ל"עבודה". מרקס האמין שעבודה יכולה להיות אחד הדברים המהנים ביותר, המרתקים ביותר בחייו של אדם. אנשים, כך סבר, יכולים לשאוב המון סיפוק ומשמעות ממה שהם עושים – אחרי הכל, כולנו מכירים אנשים שמגדירים את עצמם באמצעות העבודה שלהם. דווקא מכיוון שהוא מכיר בערך העצום של "עבודה" עבורנו, הוא כל כך כועס כאשר רואה מה עשו למהות הזו בעידן הקפיטליסטי.
במשפט אחד, שתפס אותי בטקסט שאליו אני מפנה, מסביר מרקס שכדי שאנשים ירגישו שהם מגשימים את עצמם באמצעות העבודה שלהם הם צריכים "לראות את עצמם באובייקט שהם מייצרים". כמה פשוט, ככה עמוק ונכון. אם תחשבו על כל העבודות שבהן עבדתן ותנסו לנתח מתי שאבתם מהן סיפוק ומתי הרגשתם כלפיהן מיאוס, תגלו שלא מעט מהתחושה שלכם כלפי העבודה שביצעתם קשורה ביכולת שלכם, או באי-היכולת שלכם, לראות את עצמכם, את ההשקעה שלכם, את האופי שלכם, את היצירתיות שלכם, בתוצר העבודה שלכם (בהקשר הזה אני ממליץ לראות קטע מתוך הסרט Samsara שמתחיל בדקה 47:30. ניתן לראות בו הצגה נפלאה ומדכאת לאוטומציה של העובדים).
אני חושב שזו אחת הסיבות שהוראה מושכת כל כך הרבה אנשים: הם מרגישים שבאמצעותה הם יכולים לגעת בקהל שלהם ולעתים אפילו לשנות את מהלך חיי המאזינים – הם מעצבים את ההוראה שלהם בדמותם ורואים את התוצאה ממש מול עיניהם. גם את המעבר של אנשי הייטק אל תחום החינוך ניתן להבין דרך הפריזמה הזו: למרות המשכורת הגבוהה הם מתקשים לראות את עצמם במוצר שהם מייצרים, אז הם שוברים לכיוון השני. אין פלא שמרקס סלד כל כך מפס הייצור, מההתמחות של העובדים שמאלצת אותם לבצע עבודה מצומצמת, צרה ולא מעניינת.
זו לא התובנה היחידה של מרקס שאני חותם עליה בשתי ידיים. ובכלל, אתה לא צריך להיות קומוניסט או סוציאליסט כדי להרגיש שמרקס הבין משהו עמוק ביחס לאופן שבו מערך הכוחות פועל בעולם שלנו. אתה לא צריך לשנוא עשירים ולרצות להיות עני מרוד (כמו מרקס, אגב), כדי להזדהות עם הכעס שלו על מה שמעוללים לעובדים בשיטה כלכלית שרואה רק שורה תחתונה ולא אנשים. כל מה שאתה צריך לעשות הוא לבוא אל הטקסטים שלו בלי דעות קדומות; זה בדרך כלל מספיק.
ולמי שרוצה לקפוץ עם "כן, אבל הפתרון של מרקס היה על הפנים", אומר שגם מרקס עצמו פחות התעניין בפתרונות ובכלל, אין ספק שהוא היה נביא קטן מאוד. המהפכה לא התרחשה ומאז אמצע המאה ה-19 התרחשו כמה דברים שהפכו את התחזיות שלו לבעייתיות, בלשון המעטה. אבל מה זה בכלל חשוב? באופן אישי אני לא מתייחס למרקס כאל מי שאמור לרפא את "המחלה", אני מתייחס אליו כאל מי שתיאר אותה בצורה מרתקת. זה לכשעצמו הישג עצום.
(עוד בנושא חיבוקים ומרקסיסטים, פוסט שכתבתי לפני שבע שנים)
כתיבת תגובה